מה היה בו בקלינטון, שגרם למאות מיליונים בארה"ב ולמיליארדים בעולם כולו, להעריץ אותו כל כך?
כשאתה נשיא ארה"ב, ישנם מומחים רבים שמנתחים כל צעד וכל תנועה שלך. מומחים לשפת גוף ולהתנהגות אנושית קבעו כי סוד קסמו של קלינטון הוא יכולתו ליצור הזדהות רגשית עם זולתו.
הם הביאו את מפגשיו עם אנשים כדוגמא לכך. כשקלינטון היה בא במגע עם קהל, לא חשוב כמה הוא מנה, הוא נתן לכל אדם את התחושה שהוא יקר וחשוב בעיניו. כאשר המפגש היה אישי, ניתן היה לראות את עיניו מביטות באהדה ובעניין רב בבן שיחו – את החום האנושי שנשב ממנו אל האיש ממולו, שריכך אותו כליל.
הדוגמא הטובה ביותר היתה לחיצת היד המפורסמת שלו.
קלינטון לא לחץ יד. הוא חיבק. ידו הימנית היתה לוחצת יד, והשמאלית היתה טופחת קלות על כתפו של האיש ומחליקה על זרועו. זו לא לחיצת יד רשמית, זוהי מחווה של ידידות ואהבה.
לא הבאנו את קלינטון כסמל חינוכי, אלא כדוגמה התנהגותית. כי הרי חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין, הגוי הנוהג ולו בצורה הראויה ביותר עושה זאת משיקולי כדאיות שונים ואילו יחסו של היהודי האמון על היחס הנכון שבין אדם לחברו בכלל ובין הורים לילדיהם בפרט, נובע מתוך יעוד נשגב, מניע טהור וכתפקיד רוחני, שהטיל עלינו הבורא.
בעולם המנוכר של ימינו, יש לאנשים הכל. מים בברזים, גז לבישול, טלפון/פלאפון, חשמל, מיזוג אוויר, טייפ משוכלל ועוד.
וככל שאנשים תלויים בחפצים, כך הם מתרחקים מזהותם. ככל שה"תקשורת" הולכת ומשתכללת, נוצר מחסור חמור ב"קשר" פשוט, אנושי וחם.
מוצרים יש לרוב, אך מוצר אחד הולך ומתמעט – חום וקשב. קשר פשוט עם הזולת, לראיה: ערכי המילון של המילה "אמפטיה" הם – אכפתיות, חביבות, הזדהות רגשית ושיתוף נפשי.
***
האדם הוא יצור שכלי, רגשי ופיזי. החפצים השונים וההנאות הרבות, משביעים את הגוף – גם זה לזמן קצוב וגם זה נשחק ומפנה מקום לרצונות חדשים. השכל והרגש זקוקים למשהו חזק יותר. השכל דורש אתגר אינטלקטואלי והרגש דורש יחס אישי.
כדי לספק את הדרישות הללו, מחדש העולם המודרני אתגרי הבל אינטלקטואליים ומספר רגשות חילופיים שבאמת יכולים לרגש באופן זמני, כמו שירים, סיפורים, הצגות. אלה לא רגשות כי אם "ריגושים".
הצורך האנושי ברגש הוא זה שמניע תעשיות שלמות לספק את האריה הרעב, שככל שאתה מספק לו רגש לא טבעי, כך הוא נעשה רעב יותר וחלקו אף פונה לריגושים מסוכנים כמו הרפתקאות והתמכרויות שונות.
מה שנראה כחיפוש אחר רגש, הופך להיות בריחה מהמציאות. כי שום דבר לא יחליף את הקשר הפשוט בין בני אדם ואת החום והאמפטיה האנושית.
***
מספרים על יהודי אחד שנכנס לרב חשוב וראה אותו מזיע כולו.
שאל אותו: "כבוד הרב, מדוע הוא כה מזיע? מה קרה?", ענה לו הרב כך: "היהודי שלפניך נכנס עם בעיה קשה מאד. רע לו והוא מתמודד עם צרות קשות במשפחתו. במהלך עשר הדקות שהוא היה אצלי, הייתי צריך לפשוט את בגדי הרבנות הרשמיים וללבוש את בגדי היהודי שממולי כדי לחוש את סבלו. לאחר שאמר את בעייתו, הייתי צריך לפשוט את בגדיו וללבוש שוב את בגדי הרבנות כדי שאוכל לתת לו עצה נבונה – עצת רב. לאחר מכן שוב ללבוש את בגדיו, לשמוע את שאלותיו וללבוש שוב את שלי כדי לענות לו – יש לך מושג איזו עבודת פרך עבדתי בחצי השעה האחרונה?"
וזו, אם תרצו, אמפטיה.
המשל הזה נפלא לא רק בנוגע לכניסה לבגדיו של האחר, אלא גם לחזרה אל בגדיך אתה – במטרה לסייע.
***
וכאן נשוב לקשר בין הורים לילדיהם.
כאמור, הצורך באתגר אינטלקטואלי, בחום ובאהבה, הוא אחד החסרים הגדולים בדור של שפע הנוחות הפיזית. את האתגר האינטלקטואלי מספקים ובגדול – מוסדות החינוך, וברמה גבוהה מכל דור שהיה אי פעם. בדרך כלל, כאשר ילד מצליח מאד בלימודיו – הוא מקבל את כל השאר ממוריו, הוריו וחבריו. בדרך כלל.
ועדיין נותר צורך גדול ברגש, בחום ובקשב. בעיקר אצל מי שאינו מהמצטיינים.
התחברות והזדהות רגשית בין הורה לילד הן היסודות לחינוכו ולעיצוב נפשו. כאשר ילד חש שהוריו אוהבים אותו באמת ובתמים, לא רק בהצהרות כלליות אלא במעשים יומיומיים, במחוות קירבה, בהקשבה לדבריו, באכפתיות אמיתית, בכבוד אינסופי, בסבלנות, במבט חם ואוהב, בסימפטיה אישית, בהקדשת זמן למענו, במתן התחושה לכל ילד שהוא עולם ומלואו, בסלחנות כלפי חסרונות (לא מעשים, כי אם חוסר כישרונות, חוסר חן, חוסר הבנה), ביחס אדיב ומתחשב, באהדה, בהערכה ובעיקר באהבה אין קץ – זהו קשר מצוין שיכול למנוע ניסיונות לקבלת הנ"ל במחוזות אחרים ל"ע.
***
אך בכך לא תמה שליחותם של ההורים.
ההתחברות הזו היא טובה רק לצורך ההזדהות הרגשית. ועדיין חובה עליהם לפשוט את בגדי הילדים ולחזור לתפקיד ההורים – במטרה להורות, להתוות דרך, להעמיד גבולות, לייעץ, לדרוש וגם להעניש.
אסור להם להורים להישאר תקועים בבגדי הילד. אסור להם להיות "חברים" שלו. זו עבודה קלה מדי. כ"חברים", הם לא יכולים לתת סיוע אמיתי, הן משום שהם בדרגתו, והן משום שהם מאבדים את סמכותם ואת כוחם הסגולי החזק כהורים, והילד מאבד את ה"גב" שלו, שכן חברים יש לו הרבה, ואילו הורים – רק זוג.
משל "הרב והיהודי", ממחיש יותר מכל את רעיון "התחברות ולא חברות". מחנכים ומטפלים שמנסים לסייע על-ידי מחיקה מוחלטת של הפערים בינם לבין תלמידיהם / מטופליהם – מאבדים את היכולת לסייע. אולי בתחילה נהנה התלמיד / המטופל מהחברות, מהחום והאמפטיה שכל כך חסרים לו, אך פתרון אמיתי לבעייתו – לא ימצא – כי מדוע שישמע בקולך אם אתה רק חבר?
אמפטיה יעילה, היא זו שמותירה את הנותן בדרגתו – ומשם הוא יכול להשפיע לטובה על סביבתו.
