התנגדות בלתי אלימה

הסופר הרב חיים ולדר בטורו במגזין במה: ההתנגדות הבלתי אלימה - היא שיטה של מאבק חברתי הנחשבת ליעילה ומוסרית יותר מכל ההתנגדויות

 

– 1 –

הציבור החרדי הוא הציבור הכי פחות אלים שקיים. לא רק במדינה כי אם בעולם כולו.

אלימות פיזית לא קשה למדוד. יש לה מחיר נראה לעין. יש לה רישום. פלילי ורפואי.

כל שצריך לעשות זו רשימה של כל האירועים האלימים שמתרחשים ביום, חודש ושנה ולגלות מי עשה אותם.

לא צריך להיות גאון גדול בשביל לדעת שכמות מקרי האלימות מקרב בני הציבור החרדי שואף לאפס. בכל הנוגע לאלימות קשה כמו מקרי הרצח, השוד, הירי ופריצות לבתים, הוא אינו שואף לאפס. הוא אפס.

ובכל זאת, אם תשאל אזרח ישראלי מצוי מי הוא הציבור הכי אלים בישראל הוא יאמר לך ללא היסוס: הציבור החרדי.

ואם אתם חושבים שאני הולך להאשים את הקומץ המכונה "סיקריקים" בתדמית הזו, טעיתם. הם אשמים בדברים אחרים, אולי חמורים יותר אבל לא בזה.

כי אנשים אינטליגנטים וישרי מחשבה, יודעים להפריד בין קומץ לבין ציבור. אם הם אינם עושים זאת, זה בגלל שהם לא רוצים לעשות זאת. הם מעדיפים לקחת את הקומץ, כהוכחה למה שהם היו רוצים להאמין מלכתחילה. כלומר השנאה שלהם הייתה עוד לפני כן. הסיקריקים רק באים להם טוב כמו חץ לתוך העיגול שציירו מזמן.

 

– 2 –

זיכרון ישן:

חיפה של ילדותי כבר לא הייתה "חיפה האדומה" של אבא חושי, אבל גם לא הייתה לבנה לגמרי.

היינו כמה משפחות דתיות בכל רחוב, והיה בית ספר אחד: "תורת אמת" של החינוך העצמאי שבו למדו ליטאים ספרדים, וחסידי גור, חב"דניקים וסתם לא מוגדרים.

אחר כך הוקם החיידר "זיכרון מאיר", ו"סערט ויז'ניץ" ורק בשנים האחרונות חיפה נמצאת בדרך הבטוחה לבני ברק…

כשהיינו הולכים ברחובות הדר הכרמל, לא היה מצב שלא נחטוף איזו זאפטה, בעיטה או אגרוף מנער חילוני שלמד בבית ספר "גאולה" או מ"הריאלי". במקרה הטוב זה נגמר ביריקות או קללות.

על ידי הימנית ישנה צלקת גדולה ומוזרה דמוית סוגריים. במשך שנים סיפרתי לחבריי שנכוויתי מכפית רותחת.

אבל האמת, שאותה התביישתי בתור ילד לספר, שזו הייתה נשיכה נוראה מנער שעבר ליד ה"מסמידים" של גור ברחוב חרמון, וכאשר ראה ילד חרדי הוא פשוט נתן לו ביס.

הציבור החרדי בחיפה כמו הציבור החרדי בכל מקום אחר, מעולם לא התקומם ומעולם לא החזיר לתוקפיו באלימות. אבל בית הספר החילוני "גאולה" הפך לתיכון "בית יעקב", בית ההסתדרות ברחוב עקיבא הפך לבי"ס יסודי לבנות "בית מרגלית", קן תנועת "השומר הצעיר" בהדר הכרמל הפך לת"ת "מורשת התורה", מבנה תנועת "הנוער העובד" הפך לת"ת "מסורת אבות" של חסידי גור, מועדון הטיסנים של העירייה הפך לכולל "דעת יואל" ע"ש הגר"י קלופט זצ"ל, מועדון הריקודים של עיריית חיפה ברחוב ארלוזורוב 9 הפך לביהכנ"ס "בני תורה", ובית הספר החילוני "קישון" הפך לחיידר "טהרת שלמה" של קהילת נווה שאנן.

ועוד ועוד…

השבוע הגיע אברך, בעל תשובה לרשום את הילד שלו לחיידר, אצל המנהל הרב מאיר ולדר. אח שלי. גם אחד שחטף בילדותו כמו כולנו.

"אתה יודע" הוא אומר לו "אני מכיר כאן כל פינה. שמונה שנים למדתי כאן. בתור ילד חילוני. באתי לרשום את הילד שלי".

המעגל נסגר.

 

– 3 –

מאז קום המדינה התקיימו כאן מאבקים רבים הקשורים לצביון הדתי של הכלל והפרט. גיוס בנות, מאבקי שבת, מאבקים נגד ניתוחי מתים, נגד חילולי קברים ונגד המיסיון.

רבים מהמאבקים היו אלימים, אך מעולם לא מהצד החרדי.

היו בודדים, מחללי שבת, שזרקו אבנים. אבל הרוב העצום נאבק בדרך מיוחדת במינה. הוא התייצב. הפגין, השמיע את מחאתו, גם במילים קשות, אך אלימות מעולם לא הייתה דרכו של הציבור החרדי.

מכמה סיבות.

א. הציבור החרדי אינו אלים. עובדה, הוא מתרחק מכוחנות ומיליטריזם. אפילו ספורט אינו מעניין אותו יותר מדי ובוודאי שלא קטטות ומלחמות.

ב. הציבור החרדי מספיק חכם להבין שבאלימות פיזית הם יותר חזקים מאיתנו. להם הנשק, להם הרובים והטנקים. לנו יש רק את האמונה בצדקת הדרך והידיעה שגם המוות לא מפחיד אותנו מול חשש לפגיעה ביכולתנו לחיות כיהודים מאמינים ושומרי תורה ומצוות.

ג. אין כל היתר דתי או מוסרי לעשות שימוש באלימות, ואין אף גדול בישראל שנתן את אישורו לכך. וכמו שאמר רבינו הגדול מרן הגרא"מ שך: "און אלימות!"

אך מעל הכול עומדת האמת הפשוטה שאלימות רק תזיק לנו. ולא בגלל התדמית. זו ממילא גרועה ותיעשה גרועה יותר ככל שנגדל ונתעצם. היא מזיקה לנו כי היא נותנת תירוץ לנקוט כנגדנו באלימות ועלינו לדעת שיש יותר מדי אנשים שמחכים לתירוץ הזה.

 

– 4 –

לפני כחמש עשרה שנה הניח מישהו ראש של "דבר אחר" למרגלות ישיבת "תפארת ישראל" בחיפה.

מישהו התקשר בדחיפות לאבי שיחי' ושאל מה לעשות. אבי ענה לו: "תשים על זה שקית, תחביא את זה שאף אחד לא יראה". בינתיים הוא רץ לשם לקח את ראש ה"דבר אחר" והשליך אותו לפח תוך שהוא מזהיר את המוצא שלא לספר לאיש על כך…

שבוע לאחר מכן שוב הונח ראש "דבר אחר", הפעם אבי היה הראשון שהבחין בו הוא שוב הניח אותו בפח מבלי לדווח לאיש.

מעולם לא הניחו יותר "דבר אחר" בישיבת תפארת ישראל או בכל מוסד דתי בחיפה. האיש שהניח את הבעל חי הבין שהוא סתם מכלה את ממונו וזמנו. איש פשוט לא מתייחס.

באותה תקופה הניח מישהו "דבר אחר" בבית כנסת מרכזי בעיר חרדית. מישהו ארגן עצרת, ורמקולים ונואמים ומודעות בעיתונות. כמובן שהונחו עוד כמה ראשים כאלה, ועוד מחאות שכנגד. עד שגם הם הבינו שלהתעלם זו ההתמודדות הטובה ביותר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן