מה שלימד אותי ביקור בארה"ב

בשבוע שעבר סיפרתי לכם על התור בקונסוליית ארה"ב והתובנות הייחודיות שנוכחתי בהן בשעות ההמתנה.

מיד כשנחתנו על אדמת ארצות הברית, קלטתי שני דברים שקשה שלא לקלוט אותם. האחד: הסדר והמשמעת. כבר בשדה התעופה וגם בהמשך, בכבישים ובמקומות ציבוריים.

זה משהו נדיר ובולט לעין. באמריקה יש כבוד למשרתי הציבור, ובמיוחד לשוטרים ולאנשי הביטחון המופקדים על שלום הציבור ועל הסדר הציבורי.

הדבר האחר הוא ערך השוויון: אתה רואה ברחוב כמו גם בחנויות, אנשים מכל הסוגים ומכל הארצות ובארה"ב יש הקפדה (אפילו מוגזמת) על ערך השוויון. ברגע אחד פתאום חדרה לי ההבנה שארצות הברית היא אחד המקומות הכי מבוקשים לבני אדם, וכל המיעוטים שאתה רואה ברחובות יכולים לחוש בני מזל שהצליחו בכלל להיכנס אליה (ובארה"ב אתה רואה כל כך הרבה מיעוטים).

 

***

 

ואז הובהרה לי התמיהה שעלתה מהתור בוויזה. אזרחי ארה"ב, כל אחד מהם, חש, או לפחות אמור לחוש, "אסיר תודה". כי על כל מכסיקני ואפריקני וסיני וערבי שהצליחו להיכנס לארץ הרחמים והחסד (מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל הגדיר את אמריקה "מלכות של חסד"), יש מיליונים שלא הצליחו, והם נמקים במקומותיהם בעוני ובמחסור, אך בעיקר ללא זכויות.

ובאמת, רוב אזרחי אמריקה יודעים להעריך את המתנה שנתנה להם, ובעיקר המהגרים שהצליחו להיכנס בשעריה (למעט אלה שמעולם לא ידעו להכיר טובה והדבר היחיד שעשו לאמריקה זה להרוס לה את אחד מסמליה המפורסמים – מגדלי התאומים). כל השאר שמחים בחלקם ומודים לבורא עולם ולאמריקה שנתנה להם את ההזדמנות הכי גדולה של חייהם (שימו לב שאמריקה היא המקום היחיד שבו יהודים לא נרדפו מעולם). בפירוש ראיתי בכל מקום אנשים אדיבים, מסבירי פנים ובעיקר אסירי תודה.

 

***

 

המושג "אסיר תודה" מוזר מעט, הלא כן? מה עניין של "אסיר" ל"תודה"? ומה הבדל בין המושג "הכרת טובה" ל"אסירות תודה"?

יש מקור בספר התהילים למושג זה: "ואגדלנו בתודה… ואת אסיריו לא בזה" (מזמור ס"ט), או "אסירי עני וברזל… ויזבחו זבחי תודה", ומושאל מהכתוב בנביא זכריה: "שובו לביצרון אסירי התקווה" (ט', י"ב).

בניגוד להכרת הטוב, שהאדם צריך להכיר מרצונו את הטובה שעשו לו, ועם מעט פלפולים הוא יכול להשתמט מההכרה הזו ולהיות "כפוי טובה", הרי ש"אסיר התודה" אינו יכול להשתמש בפרשנויות. אדם שתרמו לו כליה יהיה "אסיר תודה" כל חייו, כי הוא שבוי באמת המוחלטת של הכרת הטוב שאין מקום להשתמט ממנה (ואולי, וזהו הסבר שלי, הביטוי "כפוי טובה" הוא תוצאה של מי שאינו מכיר בטובתו של חברו ויש צורך "לכפות אותו" לזה – וכפייה היא סוג של אסירות).

וזה מביא אותי לישורת האחרונה של המאמר: כדי להגיע למצב של "אסירות תודה", צריכים ככל הנראה את שני ההפכים הללו. מצד אחד כללים ברורים ובלתי ניתנים לערעור, כמו גם ביקורת ואכיפה שלהם, ומצד שני מתן זכויות והרעפת כבוד וזכויות בסיסיות. זה המתכון ל"אסירות תודה".

במקסיקו, למשל, אולי יש זכויות, אך אין כללים ברורים ואין כמעט אכיפה. התוצאה של זה היא שאנשים אינם בטוחים בבתיהם ברחובותיהם. הם אינם "אסירי תודה".

 

***

 

כתמיד, אני לוקח את זה אלינו. לחינוך ולייצוב האישיות.

הדרך הטובה ביותר לחנך ולהשפיע, הן בין הורים לילדים והן בין מחנכים ותלמידים, היא להגיע למצב של "אסירות תודה".

המתכון הוא פשוט אך מנצח: מצד אחד מתן כבוד, הערכה, יציבות ותחושה של נכבדות ושוויון לכל תלמיד ותלמיד, ומצד שני – משמעת ברורה ויציבה הכוללת דרישות התנהגות ברורות (עם התחשבות מידתית ביכולות), ומתן כוח לגורמים הסמכותיים לאכוף את הכללים.

הכללים יוצרים סביבת לימודים, משפחה, בה הפרט מחויב אל הכלל והכלל מגן על הפרט שלא יפגע מזולתו ומעצמו.

מוסד חינוכי המשלב כללי קבלה נוקשים (ויזה, זוכרים?) התלויים בהישגיהם ובהנהגתם של הבאים בשעריו, עם מתן כבוד והערכה ותמיכה לאחר קבלתם תוך הצבת משמעת יציבה ואכיפתה, הוא מוסד שכל מי שיתקבל אליו יחוש "אסיר תודה", וייתן מעצמו כדי להצדיק את קבלתו והימצאותו.

הדברים אמורים גם בתוך המשפחה פנימה. למעט תנאי קבלה… הורים שיעניקו לילדיהם כללי משמעת ברורים המשולבים עם יחס אוהב הוגן ומגן, יקבלו ילדים שמחים בחלקם לא מתלוננים על הכללים. אנחנו רוצים את ילדינו ותלמידינו, כמו גם את עצמנו מול בורא העולם, "אסירי תודה". טוב לאדם להיות אסיר תודה, כי זה מעיד על איכות חייו. איכות הנרכשת רק בתנאים שהזכרתי לעיל.

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן