1.
יש כאלה שקשה להם עם סיומים. כי סיום הוא גם סוג של פרידה. יש כאלה שקשה להם עם התחלות כי התחלה היא סוג של התמודדות עם הלא נודע.
לי למשל קשה עם שניהם. אני לא איש של סיומים ופרידות (וספרי קוראים לי צביקי גרין נתן לזה את הביטוי המירבי) ומהבלתי נודע אני שומר מרחק. מעדיף את הישן והטוב על פני החדש הבלתי ידוע גם אם הוא נושא בחובו הבטחות גדולות.
זו הסיבה שבעשרות השנים שחלפו אני פחות או יותר עובד בסביבת אותם אנשים ("המרכז לילד ולמשפחה" "יתד נאמן", "ספרייתי, האחים גיטלר", "פלדהיים", דפוס "אלון" "כותרת" נייר, כריכית וייס, המנקדת הגב' לאה גליס, המביא לדפוס הרב אברהם דיסקין, ואפילו המתרגמת לאנגלית מהספר הראשון ועד האחרון היא הגב' אביבה רפופורט.
אני חושב על כך, שההיצמדות הזו לקיים, נוגדת לכאורה באופן קיצוני את העובדה שביצירותיי ופעולותיי, דווקא המצב הפוך לגמרי. משתדל לחדש ולהפתיע, לעשות דברים חדשים. לא לשקוט על השמרים. עד לכדי תזזיתיות.
אך למען האמת, אין בזה ניגוד. להפך. הדבר הראשון מאפשר את היפוכו. כאשר הבסיס יציב, אתה יכול להרשות לעצמך לזוז, לנסות, לחדש, ולגוון.
2.
את הפריבילגיה הזו, של שמירה על הקיים. בלי התחלות ובלי סיומים, אדם יכול להרשות לעצמו רק לאחר נישואיו. כשהוא ברשות עצמו. בשנות הילדות והנעורים, החיים כופים עלינו התחלות וסיומים, שינוים ופרידות. אין ילד או נער שיכול להישאר באותה כיתה עם אותו מורה. הוא גם חייב לסיים את בית הספר, להיפרד מרוב חבריו ולהתחיל ישיבה קטנה. עם חברים חדשים, הנהלה חדשה וחוקים אחרים בהמשך יסיים ישיבה קטנה ויתחיל את הישיבה הגדולה, עם התהליך הנ"ל. ולאחר מכן יאלץ להיפרד מחבריו ולהקים בית, להיכנס לכולל ולהתחיל הכל מחדש…
כנראה התהליך הזה הוא חלק מחיינו. כדי להרגיל אותנו שהחיים לעיתים כופים עלינו שינויים. נרצה או לא.
תחילת שנת הלימודים היא זמן לא פשוט עבור כל הנוגעים בדבר, קרי, ילדים, בחורים, הורים ומורים. במיוחד כאלה שמתחילים משהו.
"להתחיל משהו", הכוונה בעצם לשינוי. ויש שינויים מסוגים שונים ודרגות שונות לכל שינוי.
לעלות כיתה זה שינוי. המעבר ממחנך/ת למחנך/ת, עשוי להשפיע על התלמיד/ה. כמדובר במעבר טוב –למשל ממחנך/ת קשוח/ה למחנך/ת הידוע/ה ברכותו/ה אשר חיוך תדיר מונח על פניו/ה אין בעיה, זהו שינוי קל (אם כי לא תמיד לטובת התלמיד/ה). אך כשמדובר במעבר ממורה גמיש/ה למורה קשוח/ה, זהו כבר שינוי לא קל שרוב התלמידים/ות יעברו אותו, אך יהיו תמיד שיתקעו ויכנסו למשבר.
אך כפי שכתבנו, יש שינויים גדולים יותר ממעבר מכיתה לכיתה: התחלה של מקום לימודים. מעבר מגן לכיתה א' מבית ספר יסודי לישיבה קטנה/לסמינר מישיבה קטנה לישיבה גדולה. מעבר מבית ספר לבית ספר אחר ואפילו "סלט" חברתי, קרי מעבר בין כיתות מקבילות.
שנויים אלה עשויים להיות קשים יותר ולעיתים אף טראומתיים עבור הילד/הנער/הבחור ואפילו האיש שעוברים את השינוי. ובמקרים בודדים, השינוי פשוט לא מתבצע, הילד/נער/בחור/איש "נתקעים" מבלי יכולת תזוזה. לא קדימה לא אחורה.
4.
כדי להמחיש את התופעה נשתמש באנלוגיה של רכבת המחליפה מסילות. כולנו מכירים את הרעש החזק מאד של ה"תק תק תק" במפגש בין גלגלי הרכבת לבין צומת הפסים, ובכן זה אולי ממחיש את הפרת השקט הנפשי של אדם ש"עובר ממסילה למסילה".
מעבר לרעש, יש את הסיכון המסוים.
מפגש בין מסילות הוא מקום עדין, די במסילה של הוצמדה כראוי או שהוסטה למקום הלא נכון כדי לסכן את הרכבת ואפילו לגרום להתרסקותה.
התחלות ושינויים אם כן, הם צומת לא פשוט המחייבת אותנו להיערך אליו, להתקרב אליו בזהירות ולהשגיח שבעתיים במעבר בו.
5.
זה קורה בדיוק כעת, בפתיחת שנת הלימודים.
בדרך כלל יש סימנים מקדימים. הילד/נער/בחור מגלים סימני אי שקט ואפילו חרדה, ישנם שיביעו בקול את פחדיהם, וישנם שיפגינו זאת בצורות מרגיזות העלולות לגרום לעימותים מחמת אי ההבנה.
במפגש עצמו, יהיו שיגלו סימני עצבות, חרדה, אכזבה, יאוש ויהיו מעטים שכלל לא יגיעו אליו.
אלה הם הימים של בחורים שפשוט נשארים בבית ולא מגיעים כי הם פוחדים, ומסביבם לחץ וחרדה מוצדקים, אך רובם ככולם דווקא עושים את השינוי אך קשה להם. קשה להם מאד.
מה עושים?
תחילה מודעות. ברגע שקיימת מודעות לבעיה הזו, היא מרגיעה מעט. כי לרוב אין מושג מה קורה להם והם בטוחים שזה קורה רק להם. עצם ההבנה ששינוי הוא קשה ומאות אלפים מתמודדים איתו בדרגה כזו או אחרת של חשש, תורמת להבנת המצב וממילא להרגעת האדם.
כעת, נתחיל בדרגה החמורה שהיא – אי ההתייצבות. קפיאה על המקום בלי יכולת או רצון לקום מהמיטה ולהתחיל את השנה.
במקרים כאלה מומלץ שלא להמתין ולחשוב שתוך יומיומיים זה יסתדר. כי זה לא. להפך, כל יום שעובר מרחיק את הילד/נער ממקום הלימודים כי הוא אומר לעצמו "ישאלו מדוע לא הגעתי". בימים הראשונים עוד ניתן לומר שהיה חולה ומה אחר כך?
הדבר המיידי שיש לעשות הוא לגרום שהילד/נער לא יהיו בשום פנים ואופן בבית ובודאי שלא במיטה.
לאן ילכו? לכל מקום פרט לבית ולמיטה כי מיטה במקרה הזה היא מיתה.
יש לגייס קרובי משפחה שיבואו ויבקשו מהילד/נער שיצא מביתו ויגיע אליהם או לשיחות או לביהמ"ד –רק לא בבית.
עצם אקט ההוצאה גורם בד"כ שהנער בלית ברירה ילך לנסות וכשמנסים – ההתמודדות מתחילה וכשמתמודדים יש סיכויים רבים להצליח. כשנשארים בבית ובמיטה –אין שום סיכוי.
את אקט ההוצאה צריך לעשות בעדינות תקיפה. נשמע תרתי דסתרי? אכן. זה אומר בלי אלימות ובלי פגיעות מילוליות. די באדם שהוא מספיק קרוב כדי שלא לפגוע ומספיק רחוק כדי להיות סמכותי, דוד/שכן/גיס או אברך שיש לו גישה, כדי לגרום לנער לצאת מהבית –ולו בשל חוסר הנעימות. אם הוא לא מגיב לזה יש להתייעץ לגבי מגוון דרכים שלא ניתן לפרטן.
6.
וכעת לרוב המקרים – ילד/נער שכן מתמודד אך קשה לו ואפילו קשה לו מאד.
בכל תחילת שנה ידיהם של יועצים חינוכיים מלאות במקרים כאלה –עזרה להסתגלות של ילדים ונוער במוסדות החינוך (אם כי, במחשבה שניה, גם ימי "בין הזמנים ידיהם מלאות ב"שלום בית" בין ילדים להוריהם" ובמחשבה שלישית ידיהם תמיד מלאות ב"ה, כי כשיש חינוך יש "בעיות חינוכיות" רק שצרות ישנות מפנות מקום לצרות חדשות).
הדבר הנכון ביותר הוא להקשיב לילד, לתת לו את היכולת לשחרר את פחדיו –ואם אינו מסוגל, לדאוג לאיש מקצוע שידובב אותו.
יש להיזהר מלתת לו רעיונות "אתה רוצה להישאר בבית? שבוע? שבועיים? אל לנו לרמז לו שאנחנו חושבים אפילו בכיוון הזה ובעצם, באמת אל לנו לחשוב אפילו בכיוון הזה. עלינו לזכור ולשנן את הסיסמא "מיטה-היא מיתה" ולא לאפשר זאת בשום פנים ואופן, בשום גיל ובשום סיבה.
אחרי שהילד מספר על פחדיו צריך לומר לו שהוא לא היחיד ורבים מילדי כיתתו פוחדים אף הם. יכול האב לספר לילדו כמה היה קשה לו במעבר לבית הספר/לישיבה קטנה/גדולה, לתאר כמה היה נראה לוט שחור ואיך לאט לאט גילה חברים שחלקם חברים שלו עד היום.
7.
הדברים נוגעים גם למבוגרים שמתחילים עבודה חדשה או עושים שינוי בחייהם אם כזה שנכפה עליהם ואם כזה שבחרו בו בעצמם. הדברים אמורים גם אליהם, ואם אין מי שישוחח איתם, כדאי שיקראו דברים אלה וירגעו או שיפנו לשוחח עם מישהו על מועקתם כי דאגה בלב איש ישיחנה.
אם אתם מתמודדים בחריקות הללו המאפיינות כל התחלה חדשה, כל שינוי, זיכרו את הכתוב במכילתא דרבי ישמעאל: "ועתה קבלו עליכם, שכל התחלות קשות".
8.
במקרים דחופים של ילדים ונערים שנתקעו, בעיקר במעבר מכיתה ח' לישיבה קטנה, ניתן לפנות לפקס: 03-6749944
