– 1 –
היה זה לפני חודשים ספורים.
אני עומד מול קהל של מאות ילדים, ליתר דיוק 1,200 ילדים, עם אבותיהם.
ביקשו ממני לשוחח איתם, ומשום מה לא דיברו על מה. זה בסדר. אני רגיל מפעם לפעם שרגע לפני הרצאה או הופעה מישהו מודיע לי נושא אחר מכפי שסוכם, אבל כאן מלכתחילה לא דובר על נושא. הוזמנתי לדבר וזהו.
אולם מלא מפה לפה, קהל ענק צפופים כמו סרדינים, וכשאני מגיע משתתקים כולם.
שקט. דממה. חלומו של כל מרצה.
אני עומד מולם ומנסה לחשוב מה לומר.
אבל לא יוצאת לי מילה מהפה.
המוח שלי מנסה להיזכר במשהו, נושא, רעיון, מה רציתי לומר?
אז זהו, שלא רציתי לומר כלום, אבל יש לי נושאים, מה הבעיה לשלוף?
אני נובר בשק הזיכרון שלי אחר נושא מתאים ומגלה שהשק הזה ריק. שום כלום. אין לי אפילו בדל רעיון.
והשקט הזה… אתם לא רוצים לחוות אותו. שקט של ציפייה, כפול 1,200. אמרו לי שהם חיכו למפגש הזה וכעת הם מביטים בי ומחכים.
ולי אין אפילו רעיון על מה אני הולך לדבר.
– 2 –
ופתאום, איכשהו, משתחרר לי משפט. סתם. כדי לכבות את השקט הנורא הזה. "כולנו מוקפים בחברה. כל ילד וגם איש, מתעניינים מה קורה מסביבם. איך מתייחסים אליהם".
סימנתי לי נושא. שחררתי משפט פשוט, הלחץ הגדול השתחרר לשנייה… אבל הלב דופק בעצבנות. מה הלאה. על מה אני מדבר איתם. איזה רעיון לומר?
עוד חצי דקת-נצח ואז אני אומר "יש לי סיפור מדהים לספר לכם".
זה משפט מנצח. כולם אוהבי סיפורים, ובדיוק בשביל זה הם הגיעו, לשמוע ממני סיפור.
אבל זהו, שאין לי שום סיפור לספר להם. מכל אלפי הסיפורים שכתבתי, שמחציתם עוסקים ביחסי האדם מול החברה, אין לי כרגע בשק הזיכרונות אפילו לא אחד.
וכולם מביטים. הילדים עדיין תמימים אך חשים שיש כאן בעיה, וההורים והצוות… הם כבר מבינים… אבל הם נבוכים כמוני, אין להם שום דרך לסייע לי.
אני לא יכול לתאר לכם כמה אומלל הרגשתי. באיזה מתח נוראי הייתי שרוי. מתח ואי-נעימות, ופחד וחרדה ואימה…
ואז התעוררתי שטוף זיעה… מאחד החלומות המסויטים שחלמתי.
אל תתעצבנו. זהו באמת חלום שחלמתי לאחרונה, ומיד לאחר שהתעוררתי ממנו והודיתי לקב"ה שהוא רק חלום, ידעתי שאני הולך לספר עליו. משום שהוא מעלה נושא חשוב מאין כמותו: הפחדים שעוצרים לנו את החיים.
– 3 –
אם היינו מכמתים (מלשון כמות) את הפחדים שלנו מול המציאות של חיינו, היינו מגלים שזה עומד על 95 אחוזים פחדים מול 5 אחוזים מציאות.
נתחיל מפחדים הגיוניים. כמות הילדים באיזור הדרום שיש להם חרדות משתקות שייפול עליהם טיל ויהרוג אותם חלילה, היא גדולה ובעלת היקפים עצומים. זאת, למרות שמבחינה סטטיסטית כמות הילדים שנהרגו או אפילו נפגעו מטילים כאלה, היא אפסית. ידוע על ילד בן 4 דניאל טרגרמן שמו, שנהרג מפגיעת פצמ"ר בקיבוץ שער הנגב. כנגדו נהרגו מאות בתאונות דרכים, ולמרות זאת לא ידוע על ילדים המפתחים חרדות מתאונות דרכים.
כלומר, פחד אינו דבר שמחובר לגמרי למציאות אלא לחוויה הפנימית של האדם.
דוגמא נוספת: אנשים אינם פוחדים מפיל אך פוחדים מעכבר. אני מדבר על פחד אמיתי ומשתק. ברור שפיל יכול להזיק יותר מעכבר, אבל כפי שאמרנו, החרדה מחוברת אצלנו למקומות אחרים שלא תמיד קשורי-מציאות.
– 4 –
מכאן אני רוצה להגיע לפחדים הפשוטים לכאורה, אלה שאינם הורגים אותנו אבל הורסים לנו את החיים.
בני אדם נמנעים מלעשות דברים מפני שהם פוחדים.
חלום הפחד עליו סיפרתי בראשית המאמר גורם לכך שרוב בני האדם לא יעזו לשאת דברים מול קהל.
והקהל? הוא עלול להצטמצם, מקהל המונים לקהל של בית כנסת, קהל של כיתה, ולאחר מכן קהל של אדם אחד. אנשים פוחדים לפתוח את הפה כי… כי מה יקרה?
אנשים פוחדים לדבר או ליצור כי יבקרו אותם, כי אולי לא יאהבו את מה שיאמרו או ייצרו. אנשים פוחדים לקחת יוזמה כי אולי זו תיכשל או כי אולי יעשו מעצמם צחוק.
יש אנשים שאינם מקימים עסקים כי הם פוחדים ממס-הכנסה, ואינם מבינים שעדיף כבר לשלם מחיר מלא ועוד תוספת מאשר להימנע מלעשות.
– 5 –
וישנן חרדות מנותקות מציאות, המביאות את בעליהן למצבים פסיכיאטריים ממש. הכוונה להפרעה אובססיבית-קומפולסיבית המוכרת בשמה הפשוט: כפייתיות.
המשך המאמר בשבוע הבא אי"ה.
