המבוגר האחראי

הרב חיים ולדר בטורו השבועי: כל אדם, ילד, נער ובוגר, צריך את "המבוגר האחראי" שלו, זה שאליו הוא נושא את עיניו. וככל שזה ינהג בביטחון, בסמכותיות ובנחישות תוך הקרנת רוגע ושלווה, כן ייטב

– 1 –

בעיצומה של טיסה שהייתי אחד מנוסעיה, נקלע המטוס למזג אוויר קשה. הוא עלה וירד והתנודד בפראות, רבים מהנוסעים הקיאו, אחרים צעקו, מי שלא נוכח בטיסה שכזו יתקשה לדמיין את הפחד, האימה וחוסר הוודאות שחש אדם הנמצא בכלי טיס כמה קילומטרים מעל פני הקרקע, בחושך גמור, המופרע רק על ידי ברקים, ויש שניות ארוכות שהוא חש כצולל ולאחר מכן מתנודד וחריקות מתכת נשמעות סביב.

ואז נשמע קולו של הקברניט. קול רגוע, שקט, כמו מלצר שלא רוצה להפריע לאנשים במנוחתם.

"נוסעים יקרים", הוא אמר, "הכול בסדר. הטיסה מתנהלת כתיקנה. אם אתם חשים בזעזועים, אין מקום לדאגה, שכן זה נובע ממזג אוויר מעט סוער מהרגיל. לא משהו שאתם צריכים לדאוג בגללו".

אין לכם מושג מה המילים הללו, ובעיקר הטון המרגיע, הכמעט אגבי שבו הם נאמרו, עשו לציבור הנוסעים. לפתע נדמו הצעקות, אנשים חשו רגועים יותר, בטוחים יותר, ואת הדקות הבאות עד ליציאתו של המטוס ממוקד הסערה הם עשו ברגיעה יחסית למרות שהטלטולים והצניחות נמשכו.

אנשים הניחו שאם קברניט הטיסה, האיש שמתמודד עם הסערה, מדבר כל כך רגוע, כנראה שהכול בשליטה, ואין שום טעם להיות בלחץ.

– 2 –

תגידו ת'אמת, אתם פוחדים ממקקים?

ואם כן, באיזו דרגת חרדה? ומה רמת הדציבלים הנשמעת על ידכם כשיצור מהסוג הנ"ל מהלך בינותיכם?

אפילו שאיני מכיר אתכם, אני יודע היטב את התשובה.

זה תלוי באיך חוויתם בילדותכם את ההורים והאחים/ות מקבלים פניו של מקק.

בדרך כלל אתם תגיבו בדיוק באותה מידה. אם הייתה בריחה המונית מלווה בזעקות שבר צורמות, זה פחות או יותר מה שאתם הגבתם, ואם אבא שלכם היה אינסטלטור, יש סיכוי שאתם אוספים מקקים בקופסאות מיוחדות על פי גדלים ומיחושים, ודי נהנים לטפל בהם.

כי מקקים הם רק מקקים. התגובה כלפיהם תהיה בדיוק מה שראינו אצל אלה שלימדו אותנו כל דבר בחיינו.

– 3 –

החיים, כמו טיסה, מזמנים לבני אדם תנודות וטלטלות מילדותו ועד זקנותו. לא ניתן להימנע מזה כי אלה הם החיים. אך יש כאלה המונהגים על ידי קברניטים (הורים, מחנכים) שמצליחים לשדר שליטה ורוגע ויש כאלה שלא זכו לכך.

ההבדל בין אלה שזכו לאלה שלא, הוא תהומי, ולעיתים משפיע עמוקות על התפתחותו של האדם.

כאשר ילד/נער מגיע הבית עם בעיה חברתית או אחרת, ומספר אותה להוריו, הוא בעצם עומד מול מראה דמיונית. על פי מה שיראו עיניו, הוא יסיק לגבי מצבו. אם יראה היסטריה, חוסר אונים וחמור מכך האשמה כלפיו "איך הגעת למצב הזה?!" חוסנו הנפשי יתערער עוד יותר, ואם יזכה לאוזן קשבת ולתגובה בסגנון של: "לא קרה לך משהו שלא קורה לכל אחד, בוא נשב ונתכנן יחד כיצד לפעול", וכל זאת בסגנון רגוע וידידותי, הוא יירגע, יבין שמולו עומד מישהו שמוכן ויכול לחלוק איתו את המשא הכבד, ושבעצם המשא הזה לא כזה כבד.

כל אדם, ילד, נער ובוגר, צריך את "המבוגר האחראי" שלו, זה שאליו הוא נושא את עיניו. וככל שזה ינהג בביטחון, בסמכותיות ובנחישות תוך הקרנת רוגע ושלווה, כן ייטב.

– 4 –

וכעת לסיבה בגללה כתבתי את המאמר.

כולנו מונהגים. רוחנית. מאז אנשי כנסת הגדולה, הועברה השקפה מדור לדור בידי "מעתיקי השמועה". בדורות האחרונים הם היו מרן ה"חזון איש" זצוק"ל, מרן הרב מבריסק זצוק"ל, מרן הסטייפלער זצוק"ל, מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל, מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן זצוק"ל ויבלחט"א מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א ומרן הגר"ג אדלשטיין שליט"א.

המשותף להם היא ראיית מאקרו, שנות דור לאחור, ושנות דור קדימה, וחוסר פחד מכלום. להבדיל אלף אלפי הבדלות הם חזקים מכל מנהיג פוליטי או צבאי בזמנם. יש להם נשק אחד: כוח התורה. כוח האמת וסייעתא דשמיא מוכחת של מיליוני יהודים בהם צדיקים וקדושים שהיו ואינם.

אלה לא אנשים שניתן לאיים עליהם במשהו. המשותף לכולם שחייהם בעוני ובדחקות. מה שמעניין אותם זו רק התורה וההכרח להנהיג את הציבור ולעצב את הדור.

נסו לדמיין מה היה קורה אם הציבור הקטן שהיה כאן טרם קום המדינה ולאחר השואה, לא היה זוכה למנהיג כמו מרן החזון אי"ש, האם היה קם כאן עולם ישיבות וסמינרים? האם היינו מגיעים למצב שבחור יודע שהוא חייב לשבת וללמוד בישיבה?

נסו לדמיין מה היה קורה לציבור בני התורה אלמלא היה זוכה למנהיג כמו מרן הגראמ"מ שך זצוק"ל? האם היה זוכה לפריחת עולם התורה ועצמאותו כפי שזכינו? האם היינו זוכים לקבל את ההשקפה הטהורה בדרך המסורה לנו מדור דור אותה הנחיל לנו?

נסו לדמיין מה היה קורה לציבור החרדי אלמלא זכה למנהיג כמו מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל? האם היינו שורדים את הגזירות הקשות על עולם התורה? האם היינו מסוגלים לעמוד על משמר ההלכה הצרופה והעמידה האיתנה על כל קדשי ישראל?

זכינו לרועה בדמות מרן רה"י הגראי"ל שטינמן זצוק"ל, שבשבוע שעבר ציינו בכל תפוצות ישראל את יום השנה להסתלקותו, כולנו הלכנו אחריו בעיניים עצומות, כי לזה זקוק עם, לזה זקוק ציבור. למנהיג שאינו מתרשם מסערות, מברקים ומרעמים, אלא לוקח את כולנו על כתפיו הצנומות, וכולנו חשים שם הכי בטוח בעולם.

– 6 –

וגבוה מעל גבוה שומר. כיהודים מאמינים בני מאמינים אנו יודעים כי יש מנהיג לבירה. וכנגד כל איום או חשש, ישנה הידיעה שבורא העולם טוב שטבעו להיטיב, ויש לנו על מי לסמוך ולהישען – על אבינו שבשמים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן