מחנה העקורים 'פלדאפינג', יום כיפור שנת תש"ו. הרבי מצאנז קלויזנבורג זי"ע עומד עטוף בטלית ומסביבו שבורי לב, שבורי גוף ונפש, שרידי שואה. לידו ניצבים גויים אמריקאים, ביניהם הגנרל האמריקאי דווייט אייזנהאואר (המפקד העליון של כוחות ארצות הברית באירופה הכבושה, שהתברך באותה הזדמנות ע"י האדמו"ר: "תזכה בעזרת השי"ת לעלות מעלה מעלה ולהגיע למשרה הכי רמה בארצך". לימים הפך אכן, לנשיאה ה-34 של ארה"ב).
דבריו מאותו מעמד נחרטו בדם לדורות הבאים.
הרבי זצוק"ל פתח את מחזור יום כיפור והחל לקרוא באזני אחיו היהודים: "אשמנו?" תמה ושאל. "בגדנו? האם חלילה בגדנו באלוקים ולא שמרנו לו אמונים? גזלנו? ממי גזלנו באושוויץ ובמיהלדורף?… מרדנו? במי? מרדנו בך, ריבונו של עולם?… הווידוי הזה לא נכתב בשבילנו", אמר וסגר את המחזור.
"אבל!" הרעים קולו מחדש… "חטאנו בחטאים שאינם כתובים במחזור… כמה פעמים התפללנו, רבים מאתנו: 'ריבונו של עולם, אין לי כוח יותר, קח את נשמתי, ולא אצטרך יותר להגיד בבוקר 'מודה אני לפניך'… עלינו לבקש מריבונו של עולם, שיחזרו אלינו האמונה והביטחון בשלמות. בטחו בד' עדי עד… שפכו לפניו לבבכם"…
כל זאת זעק הרבי לאחר שאיבד את אשתו וכל אחד עשר ילדיו בשואה. הי"ד.
***
התמונה הקרובה ביותר בה אנו יכולים לצייר את שיעבוד מצרים, היא תמונת מאורעות השואה. האדמו"ר מקלויזנבורג ודוגמתו יכולים להצטייר בעינינו כדמות היהודים שיצאו ממצרים.
מה נתן בהם את הכוח לשרוד? ועל מה זעק האדמו"ר 'חטאנו'?
על התקווה!
התקווה לא הייתה לחיות, התקווה גם לא הייתה שזה עומד להיגמר, כי אף אחד לא ידע מתי זה יגמר. יהודים רבים מתו בגיא ההריגה רגע לפני השחרור, כשלמעשה אינם יודעים, שהנה עוד רגע מגיע סוף המלחמה.
התקווה היא האמונה, האמונה המלאה, שאנחנו עומדים בדיוק במקום שבו רוצה הבורא יתברך שנעמוד. האמונה והביטחון בשלמות.
***
"דרש רבי עקיבא: בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים" (ילקוט שמעוני, תהלים פרק ס"ח). "דרש רב עוירא בשכר נשים צדקניות, שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות לשאוב מים, הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדירות, אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה וכו'.
אותן נשים נסכו תקווה בעתידו והמשכיותו של עם ישראל ולא נתנו למאורעות השעה לבלבל אותן ובזכותן נגאלו ישראל. משום שכשלאדם יש תקווה הוא בעצם אומר, שהוא מאמין, שבכל מקום ומצב הקב"ה איתו, בוחן אותו ורוצה שיאמין בו ויעשה רצונו יתברך.
***
המגיד הגאון רבי ברוך רוזנבלום שליט"א, סיפר בימים האחרונים על האדמו"ר האמרי אמת זיע"א שנסע עם תלמידיו בעגלה ולפתע החלו הסוסים לרוץ ללא שליטה. כולם נבהלו והחלו לצעוק, ורק האדמו"ר נשאר רגוע ושלו. כשנשאל לאחר מכן, כיצד יכול היה להישאר כל כך רגוע, הסביר לתלמידיו: 'מי שתמיד דורך על קרקע יציבה וחושב שהיא יציבה, ברגע שיגיע לקרקע עקומה יתמלא דאגה. אבל מי שיודע, שגם כשהקרקע יציבה זה רק בגלל 'רוקע הארץ על המים', יכול להישאר רגוע גם כשהקרקע מתעקמת, כי בעצם כלום לא השתנה.
התקווה היא לא שזה יסתיים. הקרקע יכולה להתעקם עוד ועוד… התקווה היא בהישענות המלאה עליו, לקבל את המצב השונה בדיוק כמו שהוא ולדעת איך לעשות בו טוב. בלי מניין, בלי סדרים, בלי קהילה. המצב הנתון כפי שהוא, אפשר לעשות בו רבות בגיבוש העצמי של האדם.
המבחן – בתפילת היחיד, שיכולה להרקיע לשמי מרום. אולי זה מבחן 'הקרקע היציבה'.
אחד משכניו לצריף של האדמו"ר מקלויזנבורג היה רבי אברהם יעקב קיש זצ"ל, שסיפר, כי בזמן סעודה שלישית, עת רעוא דרעוין, בתוך התופת הנוראה, היה נוהג האדמו"ר לומר לעצמו דברי תורה כבימים ימימה, בשבתו על כס האדמו"רות בעיירה קלויזנבורג, בהתלהבות ובשמחה, משל אינו נמצא במחנה השמדה אלא מול קהל אלפי חסידיו.
ויש תקוה לאחריתך נאם ד' ושבו בנים לגבולם.
