שלום, שמי אברהם. אברך, חמש שנים אחרי החתונה, גר בשכונת רמות בירושלים. רציתי לספר לכם סיפור, שקרה לי בשנה הראשונה לאחר חתונתי.
לפני כן חשוב לי לציין, שאני אוהב חורף ומזג אוויר סוער. אני עוקב באופן קבוע אחרי התחזית הרבה מעבר לרגיל, יש לי במרפסת מד גשם וציוד ברומטרי נוסף, וכמובן, השיא מבחינתי הוא 'השלג' שאצל ירושלמי כמוני 'תופס' פי כמה…
חורף, ליל עשרה בטבת, החזאים צופים שלג בבירה. מיד עם חזרתי מהכולל נצמדתי לחלון ולמכשירי המדידה. היה ברור, שמתקרבת סופה משמעותית.
לקראת ערב הרחובות הלבינו, השלג נתפס חזק ואני התחלתי להעלות זיכרונות מהישיבה, איך לאחר סדר ג' בליל שלג שכזה, יצאנו כמה חברים להשתעשע והלכנו רגלית למאפיית אנג'ל. לא שהיינו כל כך רעבים, זה היה יותר סוג של רצון "לנצח את הטבע", בזמן שכל הכבישים חסומים והאספקה לחנויות אינה אפשרית, אנחנו אוכלים 'לחמניות טריות'. כמובן על הדרך חילצנו ודחפנו כמה רכבים… חוויה של ממש.
הזיכרונות עשו את שלהם, ומחשבה שובבה עלתה לי בראש. נכון, אני אברך צעיר 'שנה ראשונה', מצד שני הרגשתי עוד קצת בחור, ואמרתי לרעייתי הצעירה, שאני חושב לצאת בסובארו החבוטה שלי לכיוון גבעת שאול, למאפיית אנג'ל.
היא, שהתברכה בבינה יתירה, ניסתה להניא אותי מההרפתקה המפוקפקת. אני, מצד שני, שכנעתי שמחר יש צום, וזה גם יום שישי, ובטח לא יגיעו חלות לשבת, וכדאי שאדאג גם לשכנים…
לאחר כחצי שעה יצאתי לדרך. רעייתי ליוותה אותי בתפילתה.
***
הרחובות היו ריקים. כל 'הנורמליים' נשארו בבתים. הייתי הרכב היחיד בכביש, שהיה מכוסה בכמה ס"מ של שלג. החלק הראשון עבר ממש בקלות, שכונת רמות נמצאת במקום גבוה, והסובארו עם הנעה קדמית סוחבת טוב יותר בשלג, כך שהירידה הייתה מהירה וקלה. הבעיות החלו בעליה… לגבעת שאול. בתחילה הרכב רק קצת החליק, אבל אחרי כמה מטרים הרכב התחפר ונעצר.
לקח לי כמה דקות להבין ש'מכאן אני לא יוצא'. זה היה די מפחיד. אמנם החימום עדין עבד ברכב, אבל היה ברור, שאין מצב להישאר במצב הזה. יצאתי מהרכב וניסיתי לראות, אם יש מישהו בקרבת מקום, שיעזור לי לדחוף ולהיחלץ ממצב הביש. רק אז קלטתי שאני 'המשוגע' היחיד.
לאחר חצי שעה הם הופיעו לפתע משום מקום, שני בחורים צעירים. הם הציעו מיד את עזרתם והחלו לדחוף. לאחר כמה דקות, כשכלום לא זז והרגלים והידיים ממש קפאו, התחלתי להרגיש מיואש.
האחד הציע: 'כדאי לך להוציא קצת אוויר מהגלגלים, זה נותן יותר שליטה על הרכב'. בתחילה זה עזר קצת, אך מיד הגלגלים נבלעו שוב בשלג הטרי, שהמשיך לרדת ללא הפסקה.
השני אמר: 'לדעתי, כדאי לך להוריד עוד את האוויר', הראשון אחריו מסביר לי: 'תראה, אין לך ברירה, אתה חייב להוריד את כל האוויר, תיסע על הג'נטים'.
מזה כבר חששתי, ולאחר שיקול דעת (כנראה שנשאר בי קצת מזה…) לא הסכמתי. הם הסבירו לי, שרצו לנסוע איתי, אבל לא נראה להם שאצליח להיחלץ. והתחילו לגחך: 'כדאי לך להתחיל להתארגן לשבת'. וכך, השאירו אותי לבד בקור והמשיכו בדרכם. חזרתי לרכב והתפללתי…
אחרי זמן מה הופיעו מרחוק מנורות שהלכו והתקרבו. מיד ניסכו בי כוחות חדשים. יצאתי שוב מהרכב, מסמן בידי בחוזקה.
לידי עצר ג'יפ גדול ועוצמתי, היה כתוב עליו בגדול 'בהר' 'חילוץ במצבי מצוקה'. מדלת הנהג יצא אדם עם זקן מלבין וארוך, ופתיתי השלג החלו להיתפס לו על הזקן המתבדר.
הוא אמר מיד: 'צריך עזרה, אה. קדימה, בוא נחלץ אותך', ושיחרר בתוך רגע כבל ברזל מחלקו האחורי של הג'יפ. לאחר כמה דקות כבר היינו בדרך המלך.
סיפרתי לו על האוויר בגלגלים, ששני הבחורים הציעו לי לשחרר. הוא מיד אמר: 'ממש נס, אם היית משחרר את כל האוויר, גם אני לא הייתי יכול לחלץ אותך'.
***
חשבתי שהמילה 'בהר' זה אותיות 'הרב', ומיד החלטתי לקרוא לשני הבחורים צ'רי ונטש.
כי כך זה גם בחיים הרוחניים. לפעמים, על אף שבחוץ האוויר קר, ממש קר, אתה יוצא. הירידה קלה ומהירה, מחליקה וקרה. כשאתה מנסה להתחיל לעלות חזרה, אתה מתחפר, זה לא זז. שם תמיד יופיעו צ'רי ונטש ('יצר' ו'שטן'), 'כאילו' ידחפו ויתנו עצות, הכל לצורך האינטרסים שלהם. הם ייאשו אותך, כשירגישו שכבר לא יכולים להרוויח ממך, וישאירו אותך לבד בקור.
אם רק תרצה, תדע לעצור ולהתפלל.
או אז יגיע החילוץ 'בהר' (הרב), שיוציא אותך. כל זה בתנאי, שלא הורדת את האוויר עד הסוף…
