הם אמרו "אתם פחדנים".
הם אמרו "אתם לא מוכנים להקריב".
הם אמרו "למה רק הילדים שלנו בצבא מסתכנים".
הם אמרו "למה רק אנחנו נותנים ואתם רק לוקחים".
הסברנו, והסברנו שוב: "לימוד התורה זו הקרבה זו מסירות. זו ההגנה הטובה ביותר על העם, על המולדת".
הם לא האמינו, חזרו שוב וטענו, "אלו תירוצים, אתם פשוט: פרזיטים, פחדנים".
שַׁבְנוּ והסברנו: "גם אנחנו נותנים, יד שרה, עזר מציון, הצלה וידידים. הרב פירר, הרב צ'ולק, הרב בני פישר, הרב אורי לופוליאנסקי… ומעל הכל לימוד תורה ותפילה במסירות, בהקרבה…"
הם גיחכו: "נו, באמת, הילדים שלנו נותנים את עצמם, ואתם, תירוצים יש לכם… נראה אתכם נפרדים. מאבא, מאמא. שוכבים במארבים, מסתכנים".
עד שהיא הגיעה, הקורונה!
ופתאום הם זועקים: "אתם משוגעים, אתם מסתכנים, זו מגיפה ולא משחק ילדים".
ואנחנו ממשיכים ומסבירים: "לימוד התורה זה ערך עליון, בשבילה נרדפנו, נהרגנו אלפי שנים. היא זו המגינה עלינו, עליכם, בשבילה אנו מקריבים…"
הם עדין לא מאמינים, מִשְׁתַּהִים…
ופתאום הופיעו הגדודים.
גדודי החיילים, עם אימהות דואגות בפתח בתי המדרשות, שלחו והכניסו ילדיהם לחודש, לחודשיים ומי יודע מה יקרה עוד יום או יומיים…
גדודי חַיָּלִים לְאוֹרָיְתָא, התנתקו, נפרדו, מחו דמעה לקחו חבילה חבקו הגמרא.
והם…
הם אמרו, הם יגידו, לא יקשיבו ולא יעמיקו.
ואנחנו…
בשם השם אלוקינו נקריב.
התורה, תורתכם תורתנו, מגינה ומצלה.
חֵילְכֶם לְאוֹרָיְתָא! בנים יקרים, ילדים אהובים…