הטלפון האחרון

זיכרונות אישיים, רסיסי דמעה וזיכרון שנכתבו בקולמוס הלב לקראת יום השנה הרביעי להסתלקות ראש הישיבה הגאון הגדול רבי משה מרדכי חדש זצוק"ל, על ידי תלמידו מקורבו הרב הגאון רבי אליאב מילר שליט"א, ראש המכינה לצעירים "אור אלחנן"

הפעם האחרונה שדיברתי עם ראש הישיבה, מורי ורבי הגאון הגדול רבי משה מרדכי חדש זצוק"ל, הייתה כשהתקשר להתעניין אצלי על מצבו החינוכי של בנו של תלמיד שלמד אצלו לפני כעשרים שנה.

מצבו של הנער לא היה כל כך טוב ומורי ורבי שאל אותי, "איך לא אמרת לי שזה המצב?"

השיחה הסתיימה. ועד עכשיו, כמה שנים אחרי, השיחה הזו מהדהדת בי…

המחשבה הראשונה שחולפת בראש היא, מדוע הייתי צריך לעדכן אותו. הרי ישנם כל כך הרבה בחורים שאני בקשר איתם. למה יש עלי טענה…

אבל מיד כשאני נזכר בדמותו, השאלה איננה.

כך הוא היה, כל תלמיד היה בנו, בכל אחד הוא התעניין עד הסוף. רחום וחנון. נחלה בשביל כל אחד ממש, ועוד יותר בשביל תלמיד. הוא היה כמו אבא וסבא רחום והוא היה כבר בטח מצליח לעשות משהו…

צילום קובי כץ

הפגישה הראשונה

אני זוכר את הפגישה הראשונה בחיי עם ראש הישיבה בחדרו של המשגיח זצוק"ל, הדמות הכובשת שעטפה אותי מאז ועדיין עוטפת אותי עד היום.

רבים מהמחנכים לומדים היום חינוך או פדגוגיה. המדהים הוא, שאני לא זוכר במהלך כל השנים שהוא לימד 'חינוך'. לא היו אצלו תרגילים חיצוניים איך להשפיע. 'זו הייתה דמותו', המחנכת, המשפיעה, המרגיעה, ובעיקר המאמינה בכל אדם…

ראש הישיבה האמין בכל תלמיד וידע אצל כל אחד מה הכוחות המיוחדים לו ואיך כדאי לדבר אתו. כמה לקרב ומתי. ועד כמה ומתי לשמור מרחק. היו לו את החושים המלאים והמדויקים. מצד אחד לתת את ההרגשה הקרובה תמיד עד הגבול הנכון. תמיד הייתה הרגשה שצריך להתאמץ ולעבוד בשביל להתקרב, ובו בזמן הרגשה שהוא אוהב את התלמידים ומאמין ביכולותיהם.

השתיקה והאיפוק

אחד מהסודות והיסודות שהוא לימד (ושוב לא באמירה מפורשת אלא מדוגמה האישית), הייתה 'השתיקה והאיפוק'. כשנעשה דבר לא ראוי, הוא היה שותק, והשתיקה הזו הכאיבה מאוד, הכאב היה מסוג 'איך יכול להיות שאני מכאיב לו, מצער אותו'. וכשכבר היה מעיר על משהו במילים מפורשות זה היה 'ברוממות', זה לא מתאים לך… ומיד הייתה חודרת ההבנה לתוך הלב.

הקשר אתו תמיד היה עמוק וחזק, מלא ברגש. ומצד שני שליטה מלאה על התגובות.

בביקורו של נשיא ארה"ב

פעם הגיע הנשיא קלינטון לארץ, היה זה בשעות הצהרים. יצאנו קבוצת בחורים לראות את השיירה בכניסה לעיר. כשחזרנו כבר החל סדר ב'. ראש הישיבה עמד בפתח הבניין. היו תלמידים שראו אותו והיו שלא ראו אותו. היו כאלו שאמר להם לאחר מכן משהו והיו שלא אמר כלום. הוא דאג שכל אחד לפי מצבו יראה או לא ויקבל את הערה בדרך שמתאימה לו.

אלו שהוא רק הראה את עצמו ולא אמר כלום, בשבילם זה הספיק. ההרגשה הייתה לא נעימה, הם הקרובים.

אלו שקיבלו הערה, היו החזקים שבחבורה שבלי הערה כנראה לא היו מרגישים. לי הוא הזכיר זאת אחרי כחודשיים (כבר השתוקקתי שיאמר לי על כך), כשכנראה הרגיש שכבר תוקן המעשה. הוא הזכיר לי ברמז ובחצי חיוך… ההרגשה הייתה 'אסור לי לאכזב אותו שוב'.

הבחור שהרס את ה…צילומים

פעם היה אירוע בישיבה והגיעו צוות צילום. צילום האירוע אמור היה לשמש לפרסום הישיבה לתורמים וכדו'. אחד מהחברים לא היה נראה כבן ישיבה ראוי, כך שצילום שלו לא היה מוסיף… אך הבחור נעמד דווקא בפוקוס של הצילומים ואי אפשר היה לעשות בהם שימוש ראוי…

הבחור גדל בישיבה והפך לבן תורה. בהזדמנות הראיתי לו את הצילום והוא היה ממש נבוך איך הרס את הצילום בצעירותו וממש התפעל איך רבינו האהוב לא אמר לו מילה ולא העיר לו הן על עצם צורת בן הישיבה והן על קלקול הצילום.

אולי הפסידו כמה אלפי שקלים על הצילום והאירוע… אבל לא היה שווה להפסיד בן תורה לעתיד. השתיקה והסבלנות השתלמו לבסוף.

האזין לשיעור מאחורי הדלת

רבינו היה דמות 'אב' שעושה מאמץ ומגיע לכל השמחות. כל מי שנכנס לחדרו או שפגש בו, הרגיש את הערכה וההתעניינות שלו בו. התעניינות כנה ומלאה בשני, בלי חשבונות אישיים.

המילים הטובות גם הם לא תמיד נאמרו במפורש, זה נבנה בהרגשה. פעם נתתי חבורה לקבוצת תלמידים צעירים. לאחר מכן  שמעתי שהוא עמד מאחורי הדלת והקשיב. הוא לא אמר לי דבר. אבל עצם כך שידעתי שעמד שם (הוא ידע שיספרו לי), רומם אותי.

אמן החינוך

חברים בישיבה חשבו שאני קרוב אליו. המעניין הוא שהייתי קרוב באותה מידה שהייתי רחוק. תמיד הרגשתי שבשביל להתקרב עוד צריך להתאמץ. עם כל זה שהיה דמות אב אוהב, עדיין תמיד נשאר הרב, המרחק תמיד נשאר בדיוק כפי הצורך, באמנות מדהימה שאי אפשר ללומדה. זו הייתה המהות.

גם במחנה הקיץ היה מופיע בזמנים מסוימים, מקרב ואוהב. אבל גם לזה היה גבול. או בשביל לא להביך בחורים שליד דמותו לא יכלו להרשות לעצמם להשתחרר. וגם לאלו שאינם יודעים את הגבול לא להביאם לידי ניסיון… כאלו שיגדלו בעתיד ולא ירגישו חוסר נעימות.

הכבוד הרב בין ראשי הישיבה

כשהייתי בשיעור ב' חודש אלול למדו בישיבה מסכת מכות. וראש הישיבה נתן לנו שיעור יומי על המסכת. לקראת הימים הנוראים, שאגב היו ממש מורגשים עליו, הגיע רבי שמחה וסרמן, אולי בפעם האחרונה, ורבי שמחה הצטרף לשיעור כמו תלמיד ממש.

התלמידים ראו בזה דוגמה על קשר אמיתי ואוהב בין שני ראשי ישיבות וכמה כבוד רחש רבי שמחה ולהיפך. אני זוכר באותו מעמד שפתאום באמצע השיעור רבי שמחה הצביע, הייתה לו שאלה על השיעור והוא הצביע כמו תלמיד צעיר… באותו רגע ממש ידעתי שהמראה הזה והזיכרון הזה לא ימוש ממני לעולם.

בחיק המשפחה

ימי המועדים היו ימים מיוחדים מאוד. לא היה תלמיד שלא הגיע בחול המועד. מי שהחסיר הרגיש כמו בן שלא הגיע בחג להורים שלו. פניו של ראש הישיבה האירו כמו שהחג האיר. תמיד היה רמב"ם על השולחן וכל אורח התקבל במאור פנים ובכבוד מלכים. ראש הישיבה עשה היכרות בין היושבים בשולחן וסיפר על המשפחות והתעניין בכל אחד על הקושי האישי. הוא זכר כל אחד…

אחר כך היה נפתח הרמב"ם והיה מסביר שכולם יבינו… תלמידים, בעלי בתים ואפילו צעירים שישבו ליד השולחן, הוא היה מדבר גם אליהם.

השירה המיוחדת והניגונים העתיקים… שירת הלווים בסוכה עם כל הקישוטים מעשי יד בטעם של פעם נתנו הרגשה של מעין עולם הבא.

הקשר המשפחתי בתוך משפחתו של ראש הישיבה, הקרובה והרחוקה. היו לתלמידים רבים לסמל ולדוגמה איך צריכה להראות משפחה מלוכדת. הכבוד לרבנית והקרבה לבנים שלמדו איתנו בישיבה, לימדו אותנו איך בונים קשר נכון. לא כל אחד יכול ללמד את בניו בישיבתו שלו ולא כל בן יכול ללמוד אצל אביו. כאן ראו קשר עמוק ונכון, כך שכל תלמיד שאף לסוג קשר כזה בביתו שלו לעתיד.

התעניינות אישית

להביא את תלמידי המכינה לראש הישיבה היה הפסגה. סוג חוויה שתיזכר לנצח בלבות התלמידים. כל שנה באחד משבתות החורף היינו באים ברגל מגבעת שאול ומתאספים סביבו בחדר עמוס הספרים. ראש הישיבה קיבל אחד אחד במאור פנים שהיה רק לו 'יחידי בדורו'.

דאג שלכל אחד יהיה כיסא לשבת, דאג שיהיה כיבוד על השולחן. לאחר מכן היה אומר ווארט נעים על הפרשה עם סיפור אישי על דורות עברו ונסחף לשיחה היסטורית. אחר כך היה שואל מה לומדים ושואל את כולם שאלה קלה וכשהיו עונים ראו עליו כמה נחת יש לו… כמה הוא נהנה מהם, כמה אוהב אותם. היה שר איתם שיר רגש ונפרד מהם באופן אישי מכל אחד לאחר שהיה אומר את שמו ורבינו היה מתעניין בכל אחד.

הלקח העצום בהליכה בשכונת סנהדריה

פעם, אני לא זוכר מדוע, הסתובבתי איתו בשכונת סנהדריה המורחבת. הוא סיפר לי על מרן הגרא"מ שך זצ"ל, שהגיע לתת שיעור במקום וירד איתי בבניינים למטה והראה לי היכן למדו וזה העלה בו געגועים וזיכרונות לימים עברו לצעירותו.

באותה הזדמנות אמר לי: "אדם צריך לקחת אחריות על סביבתו" (זה היה נאמר תמיד על "והיה ברכה" מאביו, מרן המשגיח הגה"צ רבי מאיר חדש זצ"ל). כעת הרחיב והסביר: "אברך צעיר מגיע לבית הכנסת וממתין שיקבלו אותו… גם האברך שלידו ממתין… כל אחד מרגיש את עצמו קטן ושהאחרים גדולים וצריכים לקבל אותו. אדם צריך לקחת אחריות על סביבתו ולדעת שהוא צריך להיות המארח ולא לצפות להיות אורח. מושג חדש 'באומר לו גדל'. תהיה המוביל תיקח אחריות".

וכך הוא היה, בכל מקום שהיה מגיע מיד סחף את כל הסביבה, חייך והתעניין בכולם. לוקח אחריות.

מבית החולים לשיעור בישיבה

כשיצא בפעם הראשונה מבית החולים, הגעתי לקחת אותו. על פניו הייתה נהרה ואור שאי אפשר לצייר. עם כל המחלה הקשה הוא ממש השתוקק כבר להגיע לתת שיעור. עם חיוך ענק הוא נכנס לרכב ובדרך הוא דאג להפשיר את האווירה והדאגה הקשה שהייתה לכל אחד מהיושבים ברכב, התעניין בכל אחד כביכול לא כולם עסוקים רק בו.

אי אפשר לתאר את החור העמוק שנפער בלב מעצם החיסרון. ההרגשה שהייתה ורק התעצמה היא כביכול חלק מהלב נעקר ממקומו ואיננו. כה הגדול הוא החיסרון, כה רבים הם הדברים שזכינו ללמוד מראש הישיבה ונצעד לאורו ולדרכו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן