שלום לכם וברוכים הבאים והשבים לקוראי המדור היקרים.
זה עתה נמצאים אנו בימים המופלאים של חודש תשרי, חודש בה אנו מוקפים באהבה רבה במצוות שתכליתם הדגשת שהותנו הזמנית בעולם חולף וארעי, לזכות ולרכוש עוד ועוד חבילת מניות מהמצוות החביבות, שהן המטבע העובר לסוחר בין השוכר האנושי והמוגבל, למשכיר המיטיב והאין סופי.
התחלנו בחודש הכנה וזיקוק, בו מדי יום שאפנו לקרבנו את המלך בשדה מחד, ואת גילו ברעדה מאידך, איש ומשנת רבותיו צעדנו יחד לעמוד למשפט לפני מלך רם ונישא.
באבחה אחת, המתח השתחרר ומנגינות עליזות המבשרות על בוא חג הסוכות הממשמש ובא עלו מהבתים ומרפסות הבנאים, ממדרחוב העיר ומשווקי ארבעת המינים, אשרי עין ראתה אלו ומשבחת ומודה לבורא עולם על הזכות שניתנת לנו לחוג את החג בשמחה מוקפים בחבילות של מניות מצוות מהמובחרות והנאות.
לראות עלם צעיר מביט בריכוז לתוך שדרת הלולב, ובמשא ומתן של דברי אלוקים חיים מתגלה בר אוריין הבקי ומלא, יודע אל נכון מה הוא מחפש, ולמה. האמינו לי שבעולם הגמול נשמעה אוושת בת קול מרוחקת ועמומה של הרא"ש שמתגאה בתלמידיו שמעיינים בקורה שבלולב….
***
יחד עם זאת, אנו צריכים לזכור ולהזכיר לנו ולבנינו, שהרי מצוות הזיכרון היא אבן יסוד מושרשת בעבודת השם יתברך, שהיו ימים שבהם לנענע לולב היה עניין של חיים ומוות, ונוי סוכה היה משהו דמיוני שהורים וזקנים סיפרו לבנים ולנכדים, כי קיום מצוות בגולת אריאל, היה אסור בתכלית, ודווקא הרא"ש שאותו הזכרנו נאלץ לברוח ממקום מחייתו בגרמניה העשירה לספרד השאננה, אחרי שרבו המהר"ם מרוטנבורג נפטר בכלאו בסרבו להשתחרר בעד 20,000 מרק זהובים שדרש המלך רודלוף הראשון יימח שמו קיסר עריץ ופגע רע ליהודים.
12 שנה חלפו מאז נכלא גדול הדור ופארו באשמת ניסיון בריחה מגרמניה, שהביאו לפטירתו ביסורים בכלאו, של המהר"ם, והנה גזירה חדשה ותקופה חדשה של פרעות החלה בגרמניה הארורה. אנו מדברים על פרעות רינדפלייש שהזכרנו כבר במאמר קודם שבעצם היו סדרת פרעות ביהודים שנערכו בדוכסות בוואריה שבאימפריה הרומית – לפי דעות חוקרי היסטוריה שונים, זה היה תחילת הקץ לממלכת התורה באשכנז – וכך בשלהי קיץ ה'נ"ח מצא עצמו הרא"ש במנוסה לספרד, כשהוא בדרך מאבד את כל רכושו הרב על מנת למלט נפשו. סופרי הדורות מתארים את חג הסוכות האחרון שנהג הרא"ש בגרמניה מולדתו, כשארבעת המינים לא היו בנמצא, סוכה וודאי הייתה בלתי אפשרית להעלות על הדעת, כשבדרך לא דרך הגיעו אליו ארבעת המינים ולולב עם קורה בתוכם, שמחת הרא"ש על קיום מצוות ארבעת המינים לא ידעה גבול, וכך יצא וחיזק את ידיהם הרפות של המוני בית ישראל שבל תיפול רוחם, שנצח ישראל לא ישקר וסוף הגאולה לבוא.
כמדומני שהזכרתי בעבר את הסוכות בגטו ורשה. בילדותי תיאור דודי אמי שתחי' ותאריך ימים, על אומנות הסוכות ונוי הסוכה שנצברו במשפחתם, געגועי ילדות שצפו בזיכרונם לתאר יפי החג גם בעוני מרוד, אך כשתיארו את הסוכה שנבנתה בסבך המרפסות בהיחבא מהנאצים הארורים ושכניהם הפולנים הארורים משתפי הפעולה עמם, נצצו עיניהם. זיק של מסירות נפש נדלק בעיניהם העייפות והכבדות מזוקן.
אני רוצה להעלות קטע מדברי עדותו של רבי דוד פרידמן איש מישקולץ בהונגריה, שתיאר בצלילות את שמירת השבת במלחמה, איך חישבו כל מלאכה האם היא דאורייתא או דרבנן, לחפש דרכים לעשות בשינוי מה שאפשר. ומדובר על מלחמה על החיים והמוות כפשוטו. והוא מוסיף לתאר את שהרטיט את נפשי איך אזרו הם אומץ וקיימו מצוות סוכה במלחמה. והוא מתאר איך ניצלו את הבורות הרבים שנפערו במישקולץ מההפצצות לקפוץ לתוכם לכסות בענפים או קש ולקיים מצווה אפילו בריקוד ובשירה… לתמיהת החופשיים איך הם לא מפחדים? האם לא מבינים את הסכנה? והוא עונה שבאמת בימי האימה ראו את השורשים של האדם וחינוכו, איך שילחו פארות וקידשו שם שמיים בחיי חיותם. כי זה הרי מטרת הסוכה, מטרת המצוות כולם: יתגדל ויתקדש שמיה רבא.
כשאנו נחשפים לתורתם של ראשונים, למעשיהם של זקנינו המסורים לעבודת ה' בתמימות ושלמות, אנו שואבים מים בששון מלוא חפנים, להעביר את שרשרת מסירות הנפש לבנינו, לנכדינו.
איננו צריכים נדוד כה רחוק, מספיק להסתובב בקהילות אירופה של היום, שלמעט ריכוזי יהודים בוינה אנטוורפן ולונדון, ועוד כמה מהם כמו צרפת, היהדות נקלית ונחלשת, ההתבוללות אוכלת בעם כל חלקה טובה, רח"ל, וקהילות שבעבר היו מושא לתפארת והערצה, כברצלונה של הרשב"א והדומות לה, היום בקושי שנמצאו בה חיים יהודים שוקקים, וודאי שלא ניתן להעלות על הדעת הימצאות בני תורה וישיבה. ועל זה אנו מבכים וזוכרים בגעגועים את חיבת ציון וירושלים שזכתה להיות לכלילת יופי, כשתפילתנו בנענועים, שאחיותיה בניכר יזכו לנער אפר מראשם עפר מרגליהם ולצעוד לציון ברינה, לעלות ולהיות מעולי הרגלים, שישתקעו בה ויזכו לבנות ולהיבנות בה בקדושה וטהרה, עד יינון גואל צדק ויישמעו רגלי מבשר. קול מבשר ואומר.
גוט יום טוב מבמת היהדות בגולה.
צילום: שוקי לרר
