בשעת צהרים עמוסה של ילדי צהרון ואמא בפעילות, צלצל הטלפון, מספר לא מזוהה. יכול לחכות. חיכה. דקה. ושוב שיחה מאותו מספר בצלצולים ארוכים עד לתא הקולי. הבנתי שזו כנראה שיחה חשובה, עניתי.
צליל מוכר ממעמקי הארכיון התעניין בשלומי. הרעש סביבי מנע ממני לזהות מי המדוברת ונתתי לה להזדהות. היא הזכירה את שמה שלא אמר לי כלום, רק כשהעלתה את שם נעוריה עניתי בקריאה נרגשת! דבורה וייס (שם בדוי!), שנים. שנים. שנים שלא שמעתי ממך…
חברה טובה מבית הספר היסודי, מבול תזכירים נוסטלגיים רצו לי בראש – חוויות, לימודים למבחנים, שיחות, שיעורים חופשיים ועוד שלל אטרקציות ילדותיות בחיי בית הספר. לא שמעתי ממנה מסוף כיתה ח', מה גם שהם עזבו את העיר כשהתחלנו סמינר כך שאפילו מפגשים אקראיים במכולת השכונתית לא היו לי איתה…
הילדים הרעישו והפריעו לחלקות השיחה, אצלה מעבר לקו היה שקט.
כמעט שאלתי בחוסר טקט מה מביא אותה להתקשר אלי דווקא בשעה הכי עמוסה בקרב בנות גילנו, אבל התאפקתי.
שאלתי בשלומה בקצרה, גם היא התעניינה בנימוס ונשמע היה כי היא דרוכה להגיע לנקודה שלשלמה התכנסנו לשיחה, אני מצידי מיהרתי לילדים ועזרתי לה לדלג לשם במהירות.
מסתבר שאצלה השעה הזו דווקא רגועה ושקטה ובכלל כל היום שקט שם, מדי שקט. כבר שנים. במשפטים קצרים ותמציתיים היא סיפרה בצער על ציפייה ארוכה של שנים ודממה כואבת יומיומית, על הכמיהה הנכספת להפוך למשפחה ולזכות הכבירה להיות אם. הסתחררתי. הילדה השמחה והאהובה, המקובלת והחיננית מפעם נשמעה לי פתאום כמו פרח יבש ללא עלי כותרת.
היא דמעה ואני דמעתי איתה, סיפרה על חשבון הנפש שהם עורכים כבר שנים ובמיוחד בחודש אלול, על רגעי ייאוש, תקווה ואכזבה, היה כואב ומצער.
מה שהביא אותה אלי היה סבב הטלפונים שהיא עורכת לכל (!) בנות הכיתה שלה לאורך כל השנים לבקשת מחילה וסליחה עמוקה על שידוע ועל שלא וביקשה לשמוע באזניה ובפה מלא את המחילה והסליחה, גם אם לא זכור וידוע משהו ספציפי שמצדיק את זה.
גלגלתי את השנים שלי איתה ולא זכרתי שום דבר שמסגיר צל של עוון, כעס, או קפידה חלילה. כמובן שאמרתי כבקשתה שאני סולחת ומוחלת על הכל, שידוע ושלא ואיחלתי לה מעומק הלב ישועה בקרוב בקרוב ושיזכו לבית מלא וגדוש ברכה ושמחה ומיהרתי לסיים, בטח כשהבנתי שהשיחה הגלויה והצורבת הזו איתי היא רק אחת מסדרה ארוכה של טלפונים…
כמה כפרת עוונות יש בזה, כמה עוצמות וכוחות דורש צעד כזה ומה היא מוכנה לעשות כדי לחבוק ילד ולהיות עמוסה בשעת צהרים של סתם יום רביעי…
נפרדנו בצער ומעודדות בתקווה לישועה קרובה.
ניתקתי את השיחה ברעד ודמעה.
מיד רצתי במלמולי מזמור לתודה לסימפוניית הילדים שבסלון. מה שקודם היה בליל של בכיות, עייפות ומריבות ילדים, היה נשמע לי עתה כמו מנגינה עריבה של הודיה לד' על שיש וכל כך לא מובן מאליו.
שתזכה חברתי לישועה במהרה ונזכה שבעל הרחמים והסליחות ימחל ויסלח לכל עוונותינו וניכתב כולנו לחיים טובים ולשלום. אמן.
