"אמא, היום בשבע בדיוק אני במיטה!" קרא בן ה-7 כשהתפרץ הביתה בחולצה לבנה של ראש חודש ראשון מתחילת השנה (הקורונאית).
"שבע?? מה קרה?" שאלתי בחצי חיוך את הבן יקיר, שבכל ערב בין שמונה וחצי עד עשר הוא בנוהל של צמא, סיפור, לא נרדם ו'רק כוס מים ואני הולך לישון על באמת'…
"מה זאת אומרת מה קרה?!" הוא שאל בעיניים גדולות ותמהות, "אני חייב להתחיל לצבור שעות!" הכריז. בטרם הספקתי לשאול הוא השיק בפניי את 'בנק השינה' שהוא פותח בימים אלו בכדי להגיע לליל שבועות עם "יתרה גבוהה בחשבון הבנק" כלשונו. חוץ מזה שקלטתי שהוא שומע יותר מדי שיחות הורים על בנק, יתרות ומה שביניהם הוא כבר בנה לו"ז מתכונן ומפורט להמשך השבוע, הוא תיאר בהתרגשות את תחשיב התנומה היומית העודפת שהוא צפוי לצבור עד החג כך שבליל שבועות הוא לומד ברצף "בלי למצמץ", הסביר בלהט מלא תשוקה.
אני דווקא כן מצמצתי כי הלחלוחית האימהית הטבעית שלי נפעמה מאהבת התורה התמימה שלו.
את אותו הערב הוא תקתק פיקס – ארוחת ערב, מקלחת, צחצוח שיניים ואפילו לגימת כוס המים המוכרת של 8 וחצי הוקדמה והוא הצליח להגיע לקריאת שמע שעל המיטה בשעה 7 בדיוק!
כשבחוץ אור יום ומתכונת הבית רחוקה ממצב שינה הוא כבר מפוג'ם ומוכן לשנת הלילה שלו. אז נכון, הוא לא ממש נרדם והתגלגל במיטה מצד לצד ואפילו הגיח לכוס מים נוספת אבל המטרה לגמרי מקדשת את האמצעי במקרה זה ולבסוף נרדם כשחיוך טהור על פניו.
***
למחרת, הוא שוב נכנס בסערה הביתה והודיע בנחישות שגם היום, שבע זה שבע! תוך שהוא שולף מכיסו טבלה שעתית מפורטת לשעות הלילה הקטנות של החג הכוללת חברותות ולימוד עצמי בכל תחומי הקודש שהוא מכיר.
שוב הגיחה הלחלוחית הזו בעיני שמציפה את רגשותיי באושר והודעתי לו שהוא פטור השבוע מתורנות סידור השולחן ומטלות הערב הקבועות לו כחלק ממאמץ התמיכה וההערכה המשפחתית שלנו בבנק הנמנומים שהוא ייסד.
הבית נרתם לאתגר והשתדלנו להנמיך את הקול בשעות הערב המוקדמות בכדי לתת לו כח ורוח גבית להצליח במשימה הקדושה שהציב לעצמו.
כבר יומיים שזה עובד וגם אנחנו עובדים על הפתעות מתוקות ליזם הצדיק שלנו. מתרגשים ביום וחולמים בלילה שרק ימשיך כך ולנצח תהא תורתו אומנותו בימים ולילות…
