ישנה תחושה שאמנם השתדלנו להסתובב אתה כל השנים, אבל מאז הסתלקותו של רבינו היא הולכת ומתגברת, שרבינו לא היה רק סבא או משהו פרטי שלנו, היינו שם כמו עדי ראיה שנמצאים בכל אירוע שמתרחש ויש לנו חובה – אני מדבר על עצמי – לספר לציבור מה היה לכלל ישראל ומה היו הדברים שלא כולם ראו, ואולי מעט ללמוד מהדברים שזכינו וראינו בתוך הבית, אשר היו פחות גלויים לכלל הציבור. אנסה לדבר על מספר נקודות שאני חושב שהן היו פחות ידועות לציבור במובן הרחב.
סליחה על טעות בעונש
דודה שלי סיפרה בשבעה שרבינו רצה מאוד שבניו יקומו לתפילה בנץ, וגם הבנות. בשבת אמר שהן יקומו לנץ.
דודות שלי הורגלו כבר מקטנות למידת החסד והלכו לישון בבתי זקנות שהתגוררו לבדן באזור בית הכנסת לדרמן. הלכו שתי אחיות יחד וישנו אצל זקנה שהתגוררה ברחוב רשב"ם, כשהן צריכות לקום לתפילת שחרית בנץ.
לאחר התפילה סיפרו לרבינו שאחת הילדות לא קמה בנץ ורבינו הענישה. כעבור זמן התברר לרבינו שחלה טעות, הבת השניה לא קמה.
ביתו שקיבלה עונש והייתה אז ילדה קטנה, כיום היא כבר השיאה את כל ילדיה ב"ה, זוכרת עד היום כיצד רבינו בא לפייסה ולבקש סליחתה על העונש שנתן לה בטעות וכך סיפרה: "אבא ישב ליד הסטנדר, הוא קרא לי ואמר: 'הייתה לי טעות. נתתי לך בטעות עונש. אני רוצה לבקש ממך סליחה'".
זה סיפור מדהים שהיא לא יכולה לשכוח אותו, כיצד אביה, רבינו הגדול, מבקש ממנה, הילדה הקטנה, סליחה על כך שהענישה בטעות. כמה עלינו ללמוד מסיפור מפעים זה כיצד לנהוג גם כשמתרחשת טעות.
רבינו מבקש לחזור על כל הירושלמי
יום אחד ראינו שאבא שלי לומד עם רבינו ירושלמי. אבי למד עם רבינו הרבה דברים ופתאום שמתי לב שבלימוד הירושלמי הם לומדים בקצב מהיר יותר. שאלתי את אבי, מדוע אתם לומדים עכשיו ירושלמי? אמר לי, 'סבא ביקש'.
לאחר הסתלקותו של רבינו, סיפר לי אבי: אתה זוכר שלמדנו ירושלמי? אספר לך מדוע. יום אחד כשהגעתי לסבא הוא אמר לי, "יהיה הרי מבחן יום אחד, ואני מרגיש שבירושלמי הזיכרון פחות עובד כמו שעבד פעם, אז אני רוצה לעשות חזרה על הירושלמי".
אמרתי לו, מספר אבי, אתה לא זוכר את הירושלמי? אני נמצא אתך כל יום. אתה יודע את הירושלמי.
אמר לי סבא, "אני יודע מה אני יודע, בוא נלמד ירושלמי".
וכך החלו בלימוד מהיר את כל הירושלמי תוך תקופה קצרה, כשרבינו לומד מהר ומסביר, "פה לומד פני משה, פה זה ככה"…
לא החזיק מעצמו
בכל הליכותיו התנהג רבינו כמו מלאך. זה ביטוי שאנו יודעים לומר מפני שזה דבר שאנו לא מכירים, אבל זה ודאי משהו שלא שייך לדמיין על שום דוגמא אחרת בשום דבר.
עם כל זאת מעולם לא התנהל רבינו בצורה כאילו אני צדיק גדול ואני מתמיד ותלמיד חכם. זה לא רק ענין של ענוה. בעבר שמעתי מאבא שלי את ההגדרה: סבא הוא לא עניו. עניו זה אחד שמרגיש שמגיע לו משהו והוא משפיל את המידות שלו. סבא חי בתחושה שהוא לא נחשב.
"מופת שלי"
סיפר מישהו בשבעה ומיד אבי אמר שהוא זוכר את הסיפור הזה.
יום אחד חזר רבינו מבית כנסת ואמר: "ראיתם את האברך שעלה לתורה וקרא שם לבת שלו? זה מופת שלי".
זה היה מפליא מאוד, בפרט שרבינו התבטא בנוסח זה על עצמו שעשה מופת. וכך סיפר רבינו: "האברך הזה כמה שנים לא היו לו ילדים. אני מכיר אותו. יום אחד הוא הגיע אלי ואמר שהם החליטו שהם נוסעים לבלגיה, יש שם איזה מקום שמטפלים".
רבינו לא אהב את סיפור הדברים והנסיעה לשם ואמר לו: "לא כדאי לנסוע".
אמר האברך לרבינו: "הרב, אני יודע שהרב כך חושב, אבל אני מגיע לרב לקבל ברכת הדרך. זה פשוט לא שייך, אשתי מתעקשת על הנסיעה הזאת ויש לנו היתר מרבנים, אני רוצה לנסוע".
המשיך רבינו ואמר: "אבל לא כדאי, לא כדאי, לא כדאי".
האברך אמר, "אטלפן לאשתי ואומר לה שהרב אמר לא לנסוע".
רבינו אמר, "בסדר".
האברך יצא החוצה, התקשר לאשתו, חזר לרבינו ואמר: "אשתי אומרת שהיא מוכנה לבטל את הנסיעה אם רבינו יגיד שיהיו לנו ילדים".
רבינו אמר: "בסדר, יהיה לכם ילדים".
כעבור עשרה חודשים נולדה להם בת…
ומה אירע עתה שלראשונה שמעו התבטאות כזו מרבינו על כך שעשה מופת?
אמר רבינו: "לא לכבודי עשיתי את זה, אלא לכבוד בית אבא. כיון שאבא (מרן הסטייפלער זיע"א) היה נגד הדברים האלה".
הסיפור עצמו הוא סיפור מופת אך אפשר למלא כרכים שלמים של סיפורי מופתים שהיו אצל רבינו. במקרה הזה רואים שרבינו ידע היטב על כוחו במופתים והכיר בערכו לא רק במובן שהוא יודע את התורה כולה, אבל ההנהגה שלו בבית ועם כלל הציבור הייתה בכזאת ענווה מופלגת, אפילו לא ענווה, אלא אני כמו כל האנשים ולא מגיע לי שום דבר וגם לא עשה מכך שום עניין.
צילום: שוקי לרר
