מעולם רבינו לא כעס ולא רגז, אם במלאכת החינוך כשילדיו היו קטנים ואם כלפי הזולת לאורך כל השנים.
אבי סיפר לי, כי אם ילד התנהג לא כשורה, הוא הרגיש שרבינו מקפיד על כך ושמגיע לו עונש. לא היה עצבים בבית או הרגשה שהנה, אבא מוציא עלי את העצבים… הכל היה מחושב ומדוד אצל רבינו במדויק לפי ההלכה. גם לא היה מעורב בזה שום רגש.
מעשה מופלא ומרגש מאוד סיפר רבי מנדל לובין, סיפור שהוא זוכרו היטב עד היום ובכל פעם שנזכר בזה חש צמרמורת.
פעם יצא עם רבינו מתפילת ותיקין בלדרמן והלכו בשביל הצמוד לבית הכנסת. לפתע עבר שם יהודי שאינו בריא בנפשו והחל לצעוק על רבינו צעקות אימים. הוא היה גברא אלימא והיה פחד נורא. עמדתי מאחורי רבינו, רעדו לי הרגליים, ואילו רבינו הולך בשלווה ואומר לאותו יהודי: "תהיה בריא, תרגיש טוב"… שום דבר לא זע ולא נע בפניו הרגועות של רבינו.
המעשה הזה הזכיר לי מעשים דומים רבים שהייתי עד להם בקבלות קהל, עם כל מיני אנשים שאינם בריאים בנפשם. מעולם רבינו לא איבד את שלוותו ונשאר ברוגע שהיה נסוך על פניו, כשהוא מברך את אותם אנשים ברפואה שלימה…
צילום: שוקי לרר
