סיפור הזוי שהתרחש במציאות

הסיפור הבא נשמע הזוי, אבל הוא התרחש במציאות.

בחתונה של בני זוג שאינם חרדים, יזמו הקרובים והמכרים הפתעה מיוחדת. בסוף החתונה הגיעה עגלה מפוארת ומקושטת, רתומה לסוס לבן ומרשים על מנת לקחת את הזוג הטרי לביתם. מדובר היה באטרקציה מלהיבה ומרגשת. החוגגים הריעו בהתרגשות והחתן והכלה הצעירים עלו מעדנות על גבי העגלה. העגלון דחק בסוס, והעגלה החליקה לדרכה. דומה היה כי אין רגע יפה ומיוחד מזה. הקרובים הנרגשים התבוננו בחתן ובכלה בציפייה דרוכה, מצפים לראות את תגובתם הנלהבת למחווה המיוחדת. למרבה האכזבה, כאשר רק ניתקו הגלגלים ממקומם נצפו שני בני הזוג כשכל אחד מהם "מדפדף" במכשיר שבידו.

נכון, לא מדובר באנשים מתוך מחננו. אצלנו, כך ודאי תאמרו, זה לא יקרה. יחד עם זאת, עם התפתחות הטכנולוגיה והשימוש הגובר והולך באמצעי תקשורת, עלינו לחזק את עצמנו השכם והערב על מנת שהגולם לא יקום על יוצרו. איך זה קורה, שדווקא בעידן בו יש לנו כל כך הרבה אמצעי תקשורת: מילולית, ויזואלית וכתובה – צצות ועולות אין סוף בעיות ודילמות בתקשורת בין אישית בכלל ובתקשורת משפחתית בפרט?

 

***

 

האמת היא, שלמי שקצת חושב על העניין – אין שאלות. הסיפור פשוט מאד. תקשורת דיגיטלית לסוגיה השונים היא בדרך כלל רדודה, שטחית ואינה יורדת לעומק. ניסיתם להשוות פעם כתיבת מכתב אישי (מי כותב היום בכלל?) כמו שהיה מקובל בזמן הסבתות לכתיבת מייל או SMS? (ואין הכוונה כאן לתת גושפנקא לסוג תקשורת זה). פעם כשאדם היה כותב מכתב לחבר או לקרוב משפחה, הוא היה כותב ומוחק, חושב ומחשב עד שהיה מוציא את המוצר המוגמר תחת ידו. אנשים היו שומרים את המכתבים לאורך שנים, קוראים בהם שוב ושוב ומתחברים ברגשותיהם לכותב המכתב. בתקשורת הדיגיטלית, לעומת זאת, אין טיפת מחשבה או רגש. מתקתקים (פעמים רבות בשגיאות כתיב או הקלדה), בהרבה מהמקרים לא משקיעים אפילו רגע בפיסוק או בכתיבה תקינה, ושולחים.

כל זה עדיין לא נראה נורא כל כך. אז מה? אתם אומרים, אז התקשורת הזו לא איי איי איי, אבל אחרי הכל אנחנו גם מדברים בטלפון או בעל פה, פריווילגיה שהסבתות שלנו, כותבות המכתבים המיתולוגיים, לא כל כך זכו לה. אז מה הרעש?

זה נכון, אבל… מחקרים גילו כי שימוש באמצעים הדיגיטליים דורש הרבה פחות חשיבה ומאמץ מוחי מאשר תקשורת מילולית ישירה כמו שיחה פנים מול פנים. הבעיה היא שברגע שאנו מתרגלים לאמצעים אלו, המוח שלנו מתחיל להתנוון. אדם שרגיל לתקשר רוב הזמן ברובד הנמוך, בעצם מרדים את אותם חלקים במוח האחראים על תקשורת נכונה, איכותית ומשמעותית באמת.

זאת ועוד – אחד היסודות החשובים ביותר לבניית הבית הוא היכולת ליצור קן פרטי ונעים בעבור בני הזוג. כמה שהקשר בין בני הזוג אישי ואיכותי יותר, כך הם פחות חושפים אותו כלפי חוץ.

בלעם הרשע כשהוא התפעל מעם ישראל השוכן לשבטיו, ביטא זאת במילים: "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל", רש"י מסביר, שראה שאין פתחיהם מכוונים זה כלפי זה. אנשים הרגילים להשתמש בטלפונים חכמים לסוגיהם גם אם יש עליהם חותמת "כשר" (ולא ניכנס כאן לסוגיה למי מותר להחזיק טלפון כזה, כי זו שאלה לגדולי ישראל) נוהגים לשתף את כל העולם בכל דבר שקורה להם. סיפרה לי חברה, שהיא היחידה במשפחתה שאינה מחזיקה טלפון חכם (אולי כי היא חכמה יותר מכולם), שאצל אחיותיה אין בכלל פרטיות. כל דבר שקונים לבית או לבעל מצלמים, שולחים, משתפים…

כולנו מכירים את הסיפור הידוע על זקן הכפר, שכאשר נודע לו שכל מי שיאכל מן התבואה שתגדל בשנה הבאה ישתגע, יעץ לאיכרים המודאגים לאכול מהתבואה, כי אין ברירה, אבל לקשור עוד קודם חוט אדום על היד כדי שמידי פעם הם יראו אותו ויזכרו שהם משוגעים. נחמה פורתא…

במידה מסוימת אנו חיים היום בעולם משוגע, לפחות נתבונן מידי פעם על החוט האדום ונשתדל לשמור על שפיותנו, וד' הטוב יהיה בעזרנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן