החתן ששכנע את הכלה לקבל שבת מוקדם

אחד מזקני וגאוני ורשא שאל פעם את נכדו של הגאון במה היה כוחו של זקנו גדול כל כך. השיב לו הנכד: "אספר לך על קושיא שנשאל סבי בעודו נער צעיר, והתשובה שהוא ענה עליה. הקושיא הייתה, הרי במסכת מגילה נאמר שמגילה נקראת לאחד עשר, לשנים עשר, לשלשה עשר, לארבעה עשר ולחמשה עשר לא פחות ולא יותר. לעומת זאת במסכת שבת דף קלז. מובאים דברי המשנה שקטן נימול לשמונה, לתשעה, לעשרה, לאחד עשר ולי"ב. מדוע שם לא כתוב "לא פחות ולא יותר"?

ענה לו הגאון הוורשאי, המתן לי ואענה לך תשובה. התחיל להרצות פלפול עמוק ומקיף במשך שעה שלמה. כאשר סיים אמר לו נכדו של הגר"א: "אכן פלפולך מראה על למדנות יתירה, אולם סבי תירץ תירוץ טוב יותר".

אותו גאון לא התייאש וביקש שלשה ימים להיערך עם תשובה טובה יותר. כעבור שלשה ימים הגיע וערך את דבריו בטוב טעם ודעת במשך שלש שעות תמימות. התירוץ היה מקיף ושזור בדבריהם של ראשונים ואחרונים. נכדו של הגאון התפעל מהתשובה, אך בסופו של דבר הודיע לאותו גאון כי לסבו הגר"א בנערותו היה תירוץ טוב יותר.

"ובכן, יותר מכך איני יכול", הודה אותו וורשאי: "ועתה אמור לי את תשובתו של סבך". נכדו של הגאון אמר בפשטות: "סבי אמר על אתר כי גם במסכת שבת כתובות המילים: "לא פחות ולא יותר"…

הרבה אנשים מסתובבים מלאים קושיות על התנהגותם של הסובבים אותם ואינם מעלים על דעתם כי חלק מאותן קושיות נובע מהעובדה הפשוטה שהם לא קראו את הסיפור עד הסוף. לו הייתה להם סבלנות לברר את הדברים לאשורם, היו חוסכים לעצמם הרבה אי הבנה ועוגמת נפש.

 

***

 

הסיפור המדהים שלהלן מבוסס על מעשה שהיה:

חתן וכלה החליטו ביניהם עוד לפני החתונה להשתדל לקבל שבת מוקדם. למעשה, החתן היה זה ששכנע את כלתו בחשיבות העניין והיא הסכימה ברצון.

הגיע יום שישי בשבוע של השבע ברכות, האישה הצעירה ערכה הכנות אחרונות לקראת שבת המלכה והבעל הנרגש ניגש להכין ולהיטיב את הנרות. הכנותיה של הרעייה ארכו זמן רב מהמצופה, וכאשר היא ניגשה להדליק את הנרות נשמעה כבר הצפירה המבשרת על כניסת השבת. היא התאכזבה קצת מעצמה על שלא הצליחה להקדים את הדלקת הנרות כבר בשבת הראשונה לנישואיהם, אבל המראה שנגלה לעיניה בהיכנסה לסלון המם אותה כליל. נרות השבת היו כבר דלוקים בפמוטות והבעל נעדר מן החדר.

אותה אישה חשה פיק ברכיים. "אז מה אם התעכבתי מעט יותר מהצפוי, עד כדי כך הוא חסר סבלנות? הרי לא איחרתי את זמן ההדלקה, חס וחלילה. זו התגובה שלו על כך שלא עמדתי בקבלה שהוא רצה שנעמוד בה? וזה עוד בשבת הראשונה לנישואינו. מי יודע עם מי התחתנתי".

אין פלא כי בסעודת השבת היא התקשתה לשמוח. פניה הנפולות הדאיגו את אימה, וזו לא התאפקה וביררה בעדינות מה קרה. כשדמעות חונקות את גרונה סיפרה הכלה לאימה את שאירע והוסיפה את חששותיה.

האם הצטרפה לדאגה, ולא נמנעה אף מכעס. היא החליטה לעשות מעשה ולספר את הדברים לאמו של החתן. זו האחרונה לא בזבזה זמן וקראה לבנה אל המחיצה. "אולי אינך יודע עדיין איך מתנהגים עם אישה, איך עשית לה דבר כזה, ועוד בשבת הראשונה לנישואין?" הבעל הצעיר היה המום, ואז פתאום תפס את העניין. הוא סיפר כי ניגש להיטיב את הנרות, ואז דפק מן דהוא על הדלת. מחמת החיפזון השאיר את הנרות דלוקים וניגש לפתוח. כאשר הוא חזר אל הסלון ראה את אשתו עומדת ליד הנרות הדולקים, והיה סבור שהיא כיבתה אותם והדליקה בברכה.

נתאר לעצמנו מה היה קורה לו האם לא הייתה ניגשת לברר את העניין. האישה הייתה מתחילה את החיים בתחושה שהיא נישאה לאדם תקיף וקשה, חסר סבלנות ואינו מוכן לפשרה. אין ספק שכאשר זו ההרגשה, היא הייתה מוצאת עוד ועוד הוכחות לתאוריה שבנתה, ואחריתו מי ישורנו.

כל כך הרבה דילמות היו יכולות להיפתר או לא להיווצר כלל לו הייתה לנו סבלנות להמתין עוד קצת, לו היינו משכילים לדבר, לברר ולנסות לרדת לסוף דעתו של הזולת.

הבה נקרא סיפורים עד הסוף, ופעמים רבות נגלה שניתן לכתוב להם סוף יפה יותר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

רגע אחד!

קבל חינם את מגזין במה מדי שבוע!

מהווה הסכמה לקבלת דיוור. ניתן לבטל בכל עת.

מגזין במה - מגזין תוכן חרדי לבית ולמשפחה גיליון 75
דילוג לתוכן