אל הרבי ה'בית אהרן' מקארלין הגיע חסיד לאחר שלוש שנים בהן לא ביקר אצל הרבי.
לשאלת הרבי מדוע לא ראו אותו שלוש שנים? ענה החסיד: "לפני שלוש שנים שמעתי מהרבי אמירה שנתנה לי כוח לעבוד את ד' לשלוש שנים, כעת הרגשתי שאני צריך חיזוק נוסף אז הגעתי לרבי".
לבקשת הרבי, חזר החסיד על האמירה: "הרבי אמר אז כך: כמה טוב לנו שיש לנו בורא עולם שאנו יכולים לעבוד אותו היכן שאנו רוצים… מתי שאנו רוצים… ועם מה שאנו רוצים"…
הרבי, כששמע שאמירה זאת נתנה כוח ליהודי לשלוש שנים, העתיק אותה בכתב ידו בספרו (הקטע מובא בספרו 'בית אהרן' בסוף סדה"י ואזהרות נעתיק את לשון קדשו ביידיש אות באות: וויא גיט איז צו דינין גאט וויא מע וויל אין ווען מע וויל אין מיט וואש מע וויל. בתרגום: כמה טוב לעבוד את הבורא היכן שרוצים, מתי שרוצים ועם מה שרוצים).
אשרינו שזכינו
יש לנו בורא עולם, זכינו שאנו עבדיו, את הבורא אנו יכולים לעבוד וצריכים לעבוד בכל מצב, כשקל ונוח וכשקשה ומעיק, כשאנו שמחים ומאושרים, כמו כשאנו עצובים ובוכים, ביום ובלילה, בחול ובמועד, אין זמן ואין מצב בו אין אפשרות ואין חיוב לעבוד את ד'.
יהודי עובד את ד' סביב כל שעות היממה, יש הלכות מסודרות לכל צעד ושעל, יש הלכות איך הולכים לישון, איך ישנים, איך קמים, איך אוכלים, איך מנהלים עסקים, כלשון הפסוק 'בכל דרכך דעהו', בכל רגע ובכל מצב יש לנו תפקיד וייעוד.
אוי לו למלך שעבודתו מוגדרת ומוגבלת, אוי לו למלך שאפשר לעובדו רק בצורה כזאת, ורק בזמן מסוים, זהו מלך מוגבל, מלך מסכן…
עובדי האלילים היו עובדים כל אל בסגנון מיוחד משלו, את ה'בעל פעור' עבדו בסגנון אחד, לעומת העבודה של 'זורק אבן למרקוליס' והיה גם את המולך שהיו צריכים להקריב דווקא את הילדים, כל אל עם הגבלות והגדרות משלו…
מלך כל יכול! אינו מוגבל ואינו מגביל, בכל מקום ובכל מצב יכולים לעובדו.
החסיד שהזכרנו בראש המאמר, שאב חיות מהידיעה שבכל רגע יש לו אפשרות לעבוד את ד', ואם הקב"ה בהשגחתו הביא אותו למצב העכשווי כנראה שכעת הוא רוצה שאעבוד אותו כך.
ידיעה זו ממלאה את החיים בתוכן אין סופי. כשיודעים שאין מצבים של בדיעבד, של אין ברירה, אלא כל מצב הוא לכתחילה שבלכתחילה. ואת אותו בורא עולם אנו עובדים כשטוב לנו כמו כשקשה לנו, אזי החיים חטיבה אחת של עבודת ד'.
יש כאלו שהיו רוצים לתכנן את חייהם ולעבוד את ד' דווקא בצורות מסוימת ובתנאים מסוימים… זוהי הגבלה בגדלותו של המלך וגם אינה מסמלת עבדות.
ממליכים את הקב"ה
בראש השנה אנו ממליכים את הקב"ה על העולם ועל עצמינו, כדברי חז"ל – 'אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם' (ר"ה, ט"ז.). אנו מצהירים על היותנו עבדים להקב"ה 'אם כבנים, אם כעבדים', עבד אינו בוחר במה לעבוד את אדונו, עבד מהותו ביטול, עבד 'לית ליה מגרמיא כלום' (- אין לו משלו כלום) ובשל כך מוכן הוא לכל תפקיד ולכל שליחות שיטיל עליו אדונו.
כך הוא יהודי הממליך את הקב"ה למלכו ואת עצמו לעבדו, הוא מצהיר בזאת על נכונותו לשמש את הבורא בכל מצב שירצה הבורא.
מי שבוחר במה ואיך לעבוד את ד' אינו עובד אלא את עצמו… הוא לא התבטל כלל!
הדברים חשובים ויסודיים. כשאין ידיעה בסיסית זאת אין המלכה ואין עבדות.
יכול יהודי לעמוד על רגליו ולהצהיר בתפילה: "מלוך על כל העולם כולו… וידע כל פעול… ויאמר כל אשר נשמה באפו ד' אלוקי ישראל מלך"… מוכן הוא להמליך את הקב"ה על כל העולם, על כל היצורים מאריות עד נמלים, ורק על עצמו הוא לא מוכן להמליך את ד', כל מה שקשור לחיים האישיים שלו הוא רוצה להחליט לבד, זו אינה מלכות.
תרנגולת? לא…
זה מזכיר סיפור ששמעתי מהגה"צ רבי עזריאל טאובר זצ"ל, על סטודנט שלמד באחת האוניברסיטאות במוסקבה בתקופת הקומוניזם. באחת ההרצאות, כשדיברו בשבחה של השיטה הקומוניסטית שדגלה שהכל שייך לאומה, אין עשירים ואין עניים, כולם שווים, התלהב המרצה ושאל את אחד הסטודנטים: "נגיד שהייתה לך אנייה, מה היית עושה איתה?"
"אני", ענה הסטודנט, "הייתי נותן חצי לרוסיה ורק חצי הייתי משאיר לעצמי".
"ואם הייתה לך פרה", המשיך המרצה ושאל. "הייתי נותן חצי לרוסיה וחצי משאיר לעצמי", השיב הסטודנט.
"ואם הייתה לך תרנגולת, מה היית עושה איתה?" המשיך המרצה ושאל.
"תרגולת?", שאל הסטודנט, "אותה הייתי משאיר לעצמי!"…
"למה?", שאלו כולם. "אתה מוכן להתחלק באנייה ופרה ורק על תרנגולת מסכנה אתה לא מוכן לוותר?!"…
ענה להם הסטודנט בפשטות: "תבינו חברים, תרנגולת יש לי, מה פתאום שאתחלק בה?!"…
קל להמליך את הקב"ה על כולם, על כל העולם, על כל הסובב, החוכמה היא להמליך אותה על מה שיש לנו…
אנו חוזרים אין ספור פעמים בימים אלו בתפילות בהצהרה: ד' מלך = הווה. ד' מלך = עבר. ד' ימלוך = עתיד. לעולם ועד.
לפי הסדר אולי היה מתאים יותר לומר זאת בסדר של עבר. ד' מלך = עבר. ד' מלך = הווה. ד' ימלוך = עתיד.
אלא, קודם כל תמליך את הקב"ה על עצמיך כעת, ובהמשך תזכיר עבר ועתיד. הכל מתחיל בהמלכה כעת!
קבלת רצון ד'
בחיים יש הרבה מצבים שאולי אם אנחנו היינו מתכננים את חיינו היינו מוותרים עליהם. מצבים של קשיים כלכליים, התמודדות עם ילד לא קל או אפילו ההתמודדויות שגרתיות כמו תינוק שלא מפסיק לבכות, בגד שהתלכלך בדרך לחתונה, ניסיונות שקשה לנו איתם. כשזוכרים שאנו עבדי ד', אנו מתייצבים לכל קריאה ולכל אתגר, ואם זה אירע לנו כנראה ד' רוצה שכעת נעבוד אותו במצב הזה דווקא.
אם הוא נתן לנו את הילד הזה כנראה שזה הייעוד לעבוד אותו ע"י שנחנך ונגדל אותו דווקא… אם אלו הם התנאים הכלכליים כנראה שזה התפקיד כרגע. ולהיפך, כשזה לא נוח, רואים בזה יותר מלכות.
איך אנחנו שרים…: "ד', הוא מלכינו ולו אנחנו עבדים, בדרך התורה נלך באש ובמים, בדרך התורה נלך נקדש שם שמים!"…
כשיהודי מוריד את הראש ומקבל עליו את האתגר שהבורא שלח אליו, בכך הוא ממליך את ד' עליו.
שנזכה להמליך את הקב"ה על העולם כולו ועלינו, שנה טובה ומתוקה.
