בפרשת השבוע למדנו על שיעבוד מצרים, "ויעבדו מצרים את ישראל בפרך" (שמות א' י"ד). חז"ל מביאים כמה פירושים על מהות עבודת הפרך. אחד הפירושים הידועים על המושג 'פרך' הוא – עבודה לחינם שלא לצורך. אדם מוכן ומסוגל לעבוד קשה אבל כל זה בתנאי שהוא יראה תוצאות ממעשיו, הידיעה שהעמל הוא לאיזו תכלית – נותנת משמעות לחיים.
אדם העמל ועמל שלא לתכלית, אף שעצם העבודה במובן הפיזי אינה קשה ומפרכת, מרגיש שהוא עוסק בעבודת פרך, כתוצאה מהידיעה הרגשית שבעצם הוא יודע – אני לא עושה כלום! אני סתם ממלא ימים…
***
מסופר על אסיר שנידון למאסר עולם, לאחר כמה ימים בהם התמקם בבית הסוהר חשב בליבו אם אני כבר אסיר ואין לי שום תקווה בחיים האישיים לפחות שאתרום לאנושות.
ממחשבה למעשה פנה להנהלת בית הסוהר והציע את עצמו לעבודה התנדבותית לתועלת האנושות. בהנהלה כיבדו את בקשתו והציעו לו לסובב גלגל של ריחיים שיטחן חיטים לקמח לכל האזור. וכך יום אחר יום, שנה אחר שנה, האסיר עומד על משמרתו עשר שעות ביממה, טוחן וטוחן…
כשהיה לו קשה הוא היה חושב מחשבות חיוביות על כל מיני המאפה והלחמים הנאפים במאפיות באזור והכול תודות למאמציו. מחשבות אלו הזרימו לו אדרנלין להמשיך בעבודה הקשה הזו. גם בימים של קור ושלג לא עזב את משמרתו, הוא ידע שבסביבה חיים אנשים הזקוקים לקמח לאפיית לחמים גם במזג אוויר סוער.
בלילות הוא היה חולם על אותם האנשים בצד השני של הכלא המתפלאים על הריחיים המסתובבות ולא יודעים שהכול בכוחו של אסיר שנידון למאסר עולם והחליט להקדיש את כל חייו וכוחותיו לעולם.
לימים, עקב התנהגות טובה קיבל האסיר הודעה על הפחתה משנות מאסרו והתבשר על שחרורו הקרוב.
בקוצר רוח המתין ליום המיוחל ויותר מהכול חיכה לרגע בו הוא יכנס לטחנת הקמח ויודיע: הנה, אני הוא זה שבמשך עשרות שנים גלגלתי את הריחיים כדי שיהיה לכם מה לאכול ולאפות…
היום הגיע, הוא רץ החוצה ודבר ראשון פנה לאגף האחורי והוא רואה שאבן הריחיים אינה מחוברת לכלום… בצד השני עמד בורג גדול…
עבר רגע ושניים ולפתע הוא הבין שבעצם כל החיים הוא גלגל אבן ריחיים על כלום, כל יגיעו היה לריק…
האסיר נפל מת בו ברגע…
המסר עמוק, אין לאדם קושי לעמול, הוא רק חייב תכלית, הוא רוצה להשיג מטרה. לאסיר היה כוח לעמול, אבל רק בתנאי שזה מועיל למישהו…
במצרים העבידו המצריים את אבותינו לחינם. חז"ל מספרים שביום הם בנו, ספגו מלקות מהנוגש, הכניסו את בניהם לקירות רח"ל, ובערב היו מחריבים הכול ומעבידים אותם למחרת עוד יום לחינם.
זוהי עבודת פרך, עבודה ללא תכלית.
***
כלפי מה הדברים אמורים, כל בית הוא עולם בפני עצמו, אוטונומיה – מדינה משלה, אנחנו עסוקים בלחנך, להחדיר ערכים, להעביר מסרים, והרבה פעמים אנחנו מרגישים שאנחנו עובדים לריק, אנחנו לא מתקדמים, לא כובשים יעדים. התחושה שאנחנו עדיין נלחמים על אותם עקרונות שניסינו להחדיר לפני שנים.
בבתים רבים יש כבר את אותם ויכוחים ואותם ניסיונות בכל הנוגע לזמני שינה ועל זמני קימה, על אף שהגדול כבר עולה עוד מעט לישיבה גדולה. בבתים רבים עוד עסוקים בוויכוחים על זמני אכילה על אף שהמתבגרת כבר בסמינר.
בעוד שהכול תלוי בדבר פשוט והוא – תכניות מוגדרות.
כל אחד מבין שאין אפשרות לבנות בניין ללא תכנית מוגדרת, היכן מניחים את היסודות, היכן עוברים הצנרת והביוב, נקודות החשמל והטלפון. בדיוק כך אין אפשרות לחנך בית. אם אין תכנית מוגדרת על מה אנחנו עובדים כעת, מהו הערך הקריטי מבחינתנו בעת הזאת.
כשאין התמקדות וכל שעה מחליפים את הערכים והנורמות אותם אנו רוצים להחדיר, עובדים ועובדים ולא מגיעים לכלום.
כשנשכיל לשבת עם עצמינו ולערוך סדר בדברים מה אנחנו רוצים לחזק בבית, מה קריטי ומה סובל דיחוי ואז עובדים בצורה עקבית ויסודית על כל דבר בזמנו, אזי בסייעתא דשמיא תוך תקופה קצרה רואים פלאות.
למה הדבר דומה, להרתחה של כוס מים: אם נרתיח כוס תמיד רק לארבע דקות במקום הזמן הנדרש שהוא שש דקות, אף עם במצטבר הרתחנו את אותה כוס שעות על גבי שעות, היא לא תגיע לנקודת הרתיחה, בעוד שאם נתמקד וניתן לה את הזמן הנדרש ברצף, היא תרתח בשש דקות וזהו…
כשעובדים בצורה מתוכננת ולא בשליפות מהשרוול, לא עובדים בפרך, מכיוון שרואים תוצאות. מה שאף נותן כוח לכבוש עוד יעדים.
