הגאון הגדול רבי יהושע אייכנשטיין שליט"א, ראש ישיבת יד אהרן
במשנה במסכת אבות כתוב, 'אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה', וכבר עמדו רבים על מהות הענין, כיצד ומדוע העוסק בתורה הופך להיות בן חורין ומה המכוון בזה. נראה לבאר את הענין כך:
רבי ישראל סלנטר כותב, שבעבודת ד' יש שלב של 'כיבוש היצר' ויש שלב של 'תיקון היצר'. כיבוש היצר פירושו שקיימים באדם נטיות ורצונות שליליים, אלא שהוא כובשם בכוח כנגד טבעם. ותיקון היצר הוא בזמן שהכוחות הללו נתקנים והופכים להיות טובים בעצמם.
למשל: כאשר אדם עולה בסולם, בכל שלב שעולה יש לו קושי בעלייתו והוא צריך להתאמץ נגד טבעו כדי לעלות, אולם לאחר שכבר עלה על השליבה אין לו שום קושי ונטייה לרדת ממנה. וכאשר הוא בא לעלות שליבה נוספת, שוב יהיה לו את הקושי בשעת העליה עד שיסיים לעלות.
כך זה גם בעבודת ד'. בכל מדרגה שעולים אליה, השלב הראשון הוא להתאמץ לעלות כנגד הטבע – במהלך של 'כיבוש היצר', ולבסוף מגיעים למצב של 'תיקון היצר', לאחר שכבר תיקנו את הנטייה הנגדית ועומדים בצורה בטוחה ויציבה על המדרגה החדשה.
דוגמא להבנת הענין מביא ר' ישראל מדרך הכיבוש במלחמות שבין המדינות. כאשר אומה מסוימת באה וכובשת אומה אחרת, היא שולטת עליה בחזקה ובכפייה לזמן מה, אולם הסוף הוא שבשלב כלשהו האומה הנכבשת תתמרד לכיבוש, משום שהיה זה כיבוש בכפייה כנגד רצונם.
וכך זה גם בכוחות הנפש של האדם: כאשר כובשים את הכוחות במלחמה ונשארים תמיד במצב של 'כיבוש היצר', לבסוף הכוחות הללו יתמרדו לכיבוש ויפרקו מעליהם את העול שנכפה בעל כרחם. אבל כאשר מתקנים את הכוחות ועומדים במצב של 'תיקון היצר', זהו השלב שבו אין כל התנגדות פנימית למהלך והאדם קונה בעצמו את המעלה ועומד עליה בבטחה.
***
'אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה'. על התורה אומרים חז"ל ש'המאור שבה מחזירן למוטב', היינו שהמאור שבתורה מחזיר ומתקן את הרצונות הפנימיים שיהיו טובים בעצמותם. וכן 'בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין' – כדרך שהתבלין מתקן וממתיק את המאכל, כך התורה, בכוחה לתקן את היצר ולהמתיקו. לכן הבן חורין האמיתי הוא דווקא מי שעוסק בתורה, לפי שע"י עסקו בתורה הוא הופך ומתקן את כל הכוחות הפנימיים שלו עד שעוקר מעצמו כל התנגדות פנימית לעבודת ד' ואינו נמצא במצב של כפייה ושעבוד.
והנה, במשך ה'זמן' עולים מעלה מעלה בלימוד התורה ומתקדמים כל הזמן, אבל הדרך לבחון עד כמה האדם התעלה ב'תיקון היצר' הוא בתקופת 'בין הזמנים'. במקרה שכל העבודה הינה רק במלחמה עם הפנימיות ובכבישת הכוחות הפנימיים, ולא משיגים שום תיקון פנימי, הרי שבבין הזמנים מגיעים למצב של 'פריקת עול', לפי שהכיבוש התמידי מביא למצב של מרד, כפשנ"ת.
אבל ככל שהתורה פעלה באדם 'להחזירו למוטב' והתבלין של התורה תיקן את היצר הרע, אזי היצרים הפנימיים נהיים מתוקנים ויש רצון וחיבור פנימי לתורה. באופן זה, התחושה היא שבבין הזמנים צריכים אמנם לנוח כטבע הגוף וללמוד כפי היכולת, אבל אין את הרצון והדחף להתפרק ולהתמרד, ו'אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה'.
