אנשים רבים שאלו כשהם מלאי דאגה, מה יהיה אחרי שכמה וכמה מבני הנוער שלנו, בני ישיבות ובנות סמינרים, שהיו במסגרות מאולצות שונות בתקופת הסגר עקב מגפת הקורונה, יצאו מהמסגרת הרגילה והמוגנת היטב בה הם חיים, והתוודעו למושגים שמהם עשו בתיהם ובתי החינוך כל מאמץ להרחיקם.
האם מדובר בנזק חמור, ואולי אף בנזק בלתי ניתן לתיקון? והיה אם נשיב שאין הדבר כה נורא, והכל ניתן לתיקון ישאלו: האם כשאמרו כל השנים שיש להרחיק את הצעירים מכל אותם מושגים שליליים הרחקה טוטאלית לא אמרו את האמת?
***
אמרו רבותינו שאם צריך אדם להגיע למקום מסוים ובדרך המובילה למטרתו נמצא פיתוי שהוא עלול להכשל בו, אם יש דרך אחרת ובכל זאת בחר לבחור בדרך המסוכנת – פושע הוא. מה שאין כן אם אין דרך אחרת, במקרה כזה ילך בדרכו ויתגבר בעזרת ד'.
השאלה היא: ממה נפשך, אם בכוחו להתגבר על הפיתוי ולא להכשל מה לי "דרכא אחרינא"? ילך ויתגבר, והכל יבוא על מקומו בשלום. והרי משמע שגם כשה"דרכא אחרינא" ארוכה יותר ונוחה פחות עליו לבחור בה ואם לא בחר בה נקרא פושע ומדוע? מדוע עליו להכביד על עצמו וללכת בדרך האחרת המסורבלת והמסרבלת? ילך בדרך הישרה ואם יתקל בפיתוי – יתגבר!
ואם אין בכוחו להתגבר, מדוע במידה ואין "דרכא אחרינא" מותר לו להיכנס לגוב האריות, הרי ודאי יכשל, ומדובר גם בפיתויים עליהם נאמר יהרג ואל יעבור?
התשובה היא שמדובר במקרה שיש בכוחו להתגבר, ואולי יוכל להתגבר בקלות וללא מאמץ מיוחד. אבל עלינו לזכור את שאמרו חז"ל: "אמר רבי שמעון בן לקיש יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו אינו יכול לו שנאמר ד' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו" (סוכה דף נב ע"ב).
הווה אומר, שגם כשברור לאדם שבכוחו להתגבר על פיתוי אין זה כך בלי עזרת ד' העוזר לו שלא יפול ביד היצר. וממילא במקום שאין "דרכא אחרינא", ילך לדרכו וישתדל בכל כוחו להתגבר ויפתח פתח כפתחו של מחט, והקב"ה יפתח לו כפתחו של אולם, ויתגבר. ואולם "בדאיכא דרכא אחרינא", והוא לא משתמש בה, חזקה עליו שיכשל. כי אז לא תהיה לו העזרה המיוחדת מהקב"ה. שהרי הקב"ה עזר לו, וסיפק לו דרך אחרת, והוא בעט באותה עזרה ובגאוות לבו לא השתמש בה. כיון שכך, הקב"ה ישאיר אותו לבד, ואז חזקה עליו שיכשל.
למעלה מזה, אדם כזה שאינו מושיט יד לקבל את העזרה שהקב"ה הציע לו והגיש לו על מגש של כסף, דומה לבר כוכבא שאמר – אל תעזור אך גם אל תפריע (איכה רבה ב' ד' – "בשעה שהיו יוצאים למלחמה היו אומרים לא תסעוד ולא תכסיף") מאס בעזרת ד' וסופו שהרג את רבי אלעזר בן שמוע שהגן עליהם, ומת.
***
הוא הדין בעניינינו. בימים כתיקונם, כשאין כל סיבה שבני הנוער שלנו יגיעו לכל מיני מחוזות שיש בהם ניסיונות כאלה ואחרים, מי שבכל זאת מגיע, יש לו את כל הסיכויים להיכשל. שהרי "איכא דרכא אחרינא" – מי חייב אותו להיכנס לניסיון? וכשאדם מחפש הרפתקאות ונכנס לניסיונות בבחירתו, אל יצפה לסייעתא דשמיא להינצל מהם, ואכן אלה שאינם נזהרים, נכשלים בהרבה מן המקרים ומתקשים למצוא את הדרך חזרה.
ואולם, עתה כשנקלענו למציאות מורכבת שבמסגרתה יש כאלה שמטבע הדברים נתקלו שלא בבחירתם במושגים שלא נתקלים בהם בימים כתיקונם, הרי זה בבחינת "ליכא דרכא אחרינא", וייזכו, מן הסתם, לסייעתא דשמיא מיוחדת, וחזקה עליהם שיתגברו, והחינוך שהוטמע בהם כל שנות גידולם בבתים של תורה ובמוסדות חינוך של תורה יתן אותותיו, ויוכלו לעמוד בכבוד בכל אותן התנסויות. וכששבים עתה אט אט למסגרות הרגילות יחזרו לצורת החיים התרגלו אליה מאז ומעולם, מחוזקים שבעתים.
***
אין התנסות שאי אפשר להשתמש בה כמנוף להתרוממות. לדוד המלך הזדמן להרוג ארי ודב שתקפו את העדר שהיה מופקד עליו, הוא בכוחותיו הדלים יצא להלחם בהם ויכל להם. הוא לא עבר על ההתנסות הזו לסדר היום, אמר: יש כאן רמז, והמתין.
לימים כששמע את גלית מחרף מערכות אלוקים, נזכר במעשה הארי והדב. והחליט, ובא אל שאול ואמר לו "גם את הארי וגם את הדב היכה עבדך", כך שכנראה אוכל להרוג גם את גלית. וכך היה.
אם אדם הבחין בתקופה שעברנו שיש לו צורך בחיזוקים בנושאים מסוימים, אם אלה נושאי אמונה ומחשבה, אמונת חכמים, יראת אלוקים או תפילה, עתה הוא הזמן ליטול עצמו בידיים, לחפש את הדרכים להתחזק באותם נושאים, ובלבד שימצא את המקורות הנאמנים ואת ההדרכה המוסמכת. חזקה על המשגיחים בישיבות שידעו את אשר לפניהם ויקבלו את השבים בזרועות פתוחות ויגישו להם את כל העזרה שהם צריכים כדי לבנות את שיש לבנות ולהפוך את ההתנסות שעברו כמנוף להתקדמות לעליה ולבנין.
