"פרשה זו יפה נדרשת", יפה היא פתיחה ייחודית זו בה פתח רש"י את פירושו לפרשת קרח. יפה ומתאימה. להלן נציע הסבר.
מהר"ל בספרו "באר הגולה" תוקף בכאב ובחריפות את הנוהג לכנות את שיחות הרבנים ונאומיהם בתואר "דרשות" ואומר: יגידו הרבנים דברים נכונים ויפים ככל שיהיו, אחרי הכל יהיו אלה רעיונות. השומעים ששומעים דברים יפים ונחמדים אך לאו דווקא יוצאים מפשוטם של מקראות, ושומעים שלדיבורים מסוג זה קוראים "דרשות" ומבינים את רמת הדברים ויודעים לדרג אותם במקומם המתאים בסולם החשיבות, כשיגיעו לדרשות חז"ל ייחסו גם לא את אותה חשיבות.
מהר"ל לא מדבר כנגד אלה המגבבים ב"דרשותיהם" דברי הבל בלבד, אף לא כנגד המדברים אמנם דברי אמת, אך תולים אותם בפסוקים כמי שמשחיל פיל בנקב המחט. גם לא כנגד אומרים ה"וורטים" החביבים והחריפים למיניהם. הוא מתייחס גם כלפי אלה הלומדים מן הפסוקים רעיונות של אמת בדרכים נכונות וברורות אלא שכמובן אין הם בדרגת דרשות חז"ל.
***
מה הן אפוא דרשות חז"ל?
מהר"ל אומר שכל דרשות חז"ל הם הם פירושיהם האמיתיים של הפסוקים. אלא שיש פירושים ברובד הפשט ויש פירושים ברובד עמוק יותר – רובד הדרש. ולרובד הדרש כללים משלו.
למילה דרשה שתי משמעויות:
- חיפוש. כמו שנאמר, "ודרשת וחקרת היטב והנה אמת נכון הדבר".
- תביעה. ככתוב, "ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה והנה שורף".
צירופן של שתי ההגדרות האלה יביאנו להבנה שדרשות חז"ל הן רעיונות הנדרשים מן המקרא, אך יש צורך לדרוש ולחפש אחריהם.
כלומר – הפסוק מתכוון לנאמר על ידי הדרשן כמו שהתכוון למה שנשמע מפשט הדברים, אלא שרובד הפשט כללים משלו, ולרובד הדרש כללים משלו, כללי דקדוק וכללי תחביר. אלא שבעוד שכללי רובד הפשט פשוטים הם, כללי הדרש מורכבים הם ועמוקים. אך כמו שיסוד או רעיון העולה מרובד הפשט הוא ודאי כוונת הכותב, כך מה שעולה מן הדרש גם הוא ודאי כוונת הכותב.
גם המלבי"ם מלמדנו שכל דרשות חז"ל הן על פי כללי דקדוק – דקדוק לשון הקודש. אלא שיש כללי דקדוק חיצוניים ויש כללי דקדוק פנימיים. חיבר המלבי"ם אפוא חיבור שנקרא "אילת השחר" המכיל תרי"ג כללי לשון הקודש בהם הוא מראה כי כל דרשות חז"ל הן על פי כללי הדקדוק. פירוש הדבר הוא:
- שבכל מקום שבו מופיעה הצורה המדוברת יהיה הלימוד זהה.
- שאין ספר שלכך התכוון הכותב, כיון שאין לו כביכול חופש תמרון.
יפה אפוא שרש"י כותב דווקא על פרשת קורח כי "פרשה זו יפה נדרשת". כי דרשות חז"ל, כפי שכאמור למדונו מהר"ל ומלבי"ם הן הן כוונת המקרא, ודבריהם הם התשובה לטענותיו של קורח כנגד התורה שבעל פה.
קרח חי לפני שכל התורה היתה פרושה לפניהם, אחרי שכל התורה נכתבה כל דרשה יכולה להיבדק מתוך מבט רחב על מקומות מקבילים ברחבי התורה, ומהשוואת מקורות. אכן משה ראה את כל התורה כולה וידע שהכל הוא חלק מהתורה שניתנה בסיני שכן ראה אותה כתובה אש שחורה על גבי אש לבנה. קרח לא ראה ולכן לא הבין מדוע צריך תכלת בציצית כשהטלית כולה תכלת ומדוע גם היא צריכה ציצית וכו', אבל היה עליו להאמין לעדותו והוראותיו של משה שכך צריך וזו האמת הכתובה בתורה העתידה להינתן במהלך הארבעים שנה לכל כלל ישראל.
