לפני שבעים ושש שנים הסתיימה מלחמת העולם השנייה.
השואה סיימה תקופה של מאות שנים בהן דמו של יהודי היה הפקר, וכל שכן חירותו, רכושו ועתידו. בתוך שבעים ושש שנים רוב היהודים בעולם עברו ממצב של רדיפה, עוני, מחסור ואי ביטחון, למצב של חיי שפע, החל מקורת גג וכלה בשפע בלתי רגיל של אוכל וביגוד ומוצרי נוחות.
האם זה הפך אותם למאושרים יותר?
לא נעים לומר – אבל ממש לא.
הקורונה, אגב, באה ללמד אותנו כמה דברים ג ם בעניין הזה.
***
אנו חיים בתקופת השפע הגדולה ביותר שעוברת על העולם ככל הנראה מאז הבריאה, ולמרות זאת, מעולם לא היה דור חלש, מתוסבך ובלתי מרוצה שמלא וגדוש בטענות ומענות ובעיות פסיכולוגיות רגשיות ונפשיות.
ככל שלאנשים יש רווחה כלכלית, כך הם מטופלים יותר ובלתי מרוצים. בני עשירים שקיבלו בגיל 18 מכונית בשווי חצי מיליון שקל, יושבים אצל פסיכולוג ומתבכיינים כי מאסו בחייהם.
"מה הסיפור?!" אתם שואלים. "איך זה יכול להיות, שפע כזה מול חוסר שביעות רצון שכזו?!"
***
האמת היא שהשאלה היא התשובה. דווקא השפע הוא זה שגורם לחוסר שביעות הרצון.
הדברים הללו נחקרו מבחינה מדעית והכותרת שלהם היא: "מִקסום".
"מקסום – הוא שאיפה לטוב ביותר". וכפי שאמר מי שאמר: "האויב הגדול של ה'טוב' הוא ה'יותר טוב'".
כאשר אדם מקבל פריט אחד, הוא בדרך כלל יהיה מרוצה, מסיבה פשוטה. לפני כן לא היה לו, כעת יש לו.
כשאדם מקבל שני פריטים לבחירה, הוא נכנס לפלונטר מסוים, שכן בכל אחד מהפריטים יש משהו שמוצא חן בעיניו. הבחירה שלו בפריט אחד, תהווה ויתור על הדברים הטובים שיש בפריט השני. כך שבצד שמחה על התועלת, יש לו איזושהי אכזבה ממה שנאלץ לוותר.
ומה אם יש לבנאדם 100 פריטים מהם יוכל לבחור אחד ואפילו שניים? אז הוא מאוכזב יותר.
רבים בדורנו חיים בתחושה מתמדת של החמצה, של מה היה קורה אילו היו מקבלים החלטה אחרת. הם טרודים באובססיביות בכל אותן אפשרויות שלא בחרו.
***
הדברים נעשים חמורים יותר כשמדובר בבחירת דברים בעלי משמעות, כמו דירה, מוסד לימודי או מקום עבודה וכמובן בנושא השידוכים.
וכאן ישנו הבדל תהומי בין אנשים רגילים שנתקלים במשהו טוב ושמחים בו, לבין ה'ממקסמים'.
הם רוצים לקבל את ההחלטות הכי יעילות ולכן הם רוצים לבדוק היטב היטב את כל החלופות. לכאורה זה יגרום להם להיות מרוצים. אבל מסתבר שההיפך הגמור: לא רק שמקסום אינו גורם לשביעות רצון, מסתבר שהוא לא בהכרח מוביל להחלטה טובה יותר. הלחץ לקבל את ההחלטה הטובה ביותר גורם להם לקבל החלטות פחות טובות, והציפיות המוגזמות מובילות לחוסר שביעות רצון ותסכול. זה לא משאיר פניוּת נפשית ליהנות מהבחירה.
כשהייתי קטן, הייתי מקבל את המכנסיים של אח שלי, אחרי שהם היו קטנים למידותיו. וכשפעם קנו לי מכנסיים ב'בגדי חן' ברחוב הרצל, הייתי שמח כל כך שלא העליתי על דעתי לבחור מכנסיים. מה שנתנו לי לקחתי והייתי המאושר באדם.
תתפלאו, זה לא השתנה עד היום. שאלו נא מוכרי ביגוד והנעלה, לדעתי הנני הקונה המצטיין באזור המרכז ובכלל. לעולם לא מתלבט. נותנים, אני משלם ולוקח. שלוש דקות בחנות. זהו.
אבל אצל אלה שנולדו לעולם השפע, קניה היא לפעמים עסק קשה, מטריח ורצוף אכזבות. הם לעולם לא ימצאו את מה שהם באמת רוצים. ואם יחקרו את זה בינם לבין עצמם יגלו שבכל דבר שראו היו דברים טובים, אבל מכיוון שראו עוד משהו עם דברים טובים אחרים, זה גרם להם להרגיש שהפסידו משהו – לא משנה מה לקחו. והכי חמור שיש כאלה שזה גורם להם לא לקחת כלום.
המשך המאמר בשבוע הבא אי"ה.
