ויכוח בין בני זוג הוא דבר מצוי ואפילו לגיטימי. כל עוד הוויכוח הוא ענייני, אינו גולש לפסים אישיים ואין בו האשמות ורגשות שליליים – אין מה להיבהל ממנו. יתכן, ורצוי לשנות את אופי הוויכוח כך שהוא יהיה יותר בסגנון של דיון והחלפת דעות, אבל ברור לכל שבני זוג לא חייבים להיות תמימי דעים בכל דבר ועניין.
למעשה, מי שיודע מראש כי חילוקי דעות בין בני זוג הם דבר נורמלי לחלוטין, לא יאבד את העשתונות ולא יהיה נבהל לשנות את דעתו של בן זוגו כאשר היא אינה עולה בקנה אחד עם ההבנה שלו. דווקא אלו השואפים לאחדות דעות מוחלטת, עלולים להילחץ ולהיכנס לפאניקה כשהם מגלים שלא תמיד זה כך. אלא מה? צריך לדעת שגם כשאנו לא חושבים אותו דבר ואף כאשר כל אחד מאתנו מעוניין לאמץ דפוס פעולה שונה, עדיין מוטלת עלינו החובה והזכות לכבד זה את דעתו של זה.
נשמע נחמד, לא? רק שבמציאות לפעמים זה קצת קשה ליישום.
***
קחו לדוגמא בני זוג החלוקים ביניהם לגבי שעת השינה של הילדים. האישה, שרצה אחרי הזאטוטים במשך כל אחר הצהרים, רוצה מאד לראות אותם במיטה בשבע בערב. בשבילה, השעה הזו היא "יציאת מצרים" הפרטית שלה מידי יום. הבעל, לעומת זאת, היה רוצה שהילדים יחכו לו ערים עד השעה שמונה, השעה שבה הוא שב הביתה אחרי תפילת ערבית. גם אם מדובר בבני זוג החיים בשלום ובאחדות, עדיין אי אפשר לקיים את שני הרצונות בו זמנית. מה עושים אז?
יהיו שיאמרו: "שיתפשרו. בימים ראשון שלישי וחמישי ילכו הילדים לישון בשבע, ובשני ורביעי ימתינו לאביהם עד השעה שמונה". רק צריך לדעת שלא תמיד דרך של פשרה היא חלקה ומשכינת שלום כמו שהיינו רוצים שיהיה. פשרה היא בעצם דרך של "חצי לי וחצי לך". לו היה מדובר בסכום של כסף, ניתן היה לחלק אותו שווה בשווה כאשר כל אחד מקבל בדיוק חמשים אחוזים מן הסכום. בסיטואציות הקשורות לבית ולמשפחה אין כל כך אפשרות להגיע לחצי באופן מדויק. יותר מכך, הרבה פעמים כאשר מנסים להציע פשרה, מרגיש כל אחד מבני הזוג כי הוא זה שוויתר הרבה יותר, הא כיצד?
קחו לדוגמא שולחן עץ יפה ואיכותי. שוויו של השולחן הוא שלשת אלפים שקלים. שני בני אדם רבו על השולחן. זה אמר כולו שלי, וזה טען כולו שלי. החליטו לעשות פשרה, לחתוך את השולחן לשניים ולתת לכל אחד מהם חצי. לכאורה – מה יותר צודק והוגן מזה? יחד עם זה, ברור שמחצית השולחן שבידי כל אחד שווה הרבה פחות מאלף וחמש מאות שקלים.
זה מה שעלול לקרות בסיפור המתואר לעיל. האישה תרגיש שהיא וויתרה מעל ומעבר ליכולתה. גם כך היא בקושי מצליחה להגיע לשעה שבע, הזאטוטים השובבים דורשים את כל כוחותיה ותשומת ליבה במשך כל אחר הצהרים, ארוחת הערב והמקלחות שואבים ממנה אנרגיה רבה, וכשמגיעה השעה שבע היא מרגישה כמו מכונה שעובדת על בטרייה מהבהבת וזקוקה להטענה דחופה. בשבילה, להאריך את הזמן הזה עד שמונה, גם אם זה רק ברוטינה של יום כן, יום לא, זה מעל ומעבר. היא עוד תוסיף ותטען, שגם בימים בהם היא יכולה להשכיב את הילדים לישון בשבע, יהיה לה קשה יותר, שכן הילדים שכבר לא יהיו רגילים לשעה קבועה יתקשו להירדם. מבחינתה – היא נתנה הרבה יותר מחמישים אחוזים. הבעל, לעומת זאת, מרגיש שהוא קיבל רק שישים אחוזים. הרי מתוך חמישה ימים, הוא זוכה לראות את ילדיו פעמיים בשבוע בלבד.
אז מה בכל אופן עושים? מהי הפשרה שתניח את דעתם ותתיישב על ליבם של שני הצדדים בלי להשאיר משקעים, תסכול או תחושת קיפוח?
***
הגמרא מספרת על דורו של ר' יהודה בר עילאי, שהיו מתכסים שישה בטלית אחת לרוב עוניים ויחד עם זאת עסקו בתורה. חז"ל שיבחו בני דור זה וקראו עליהם את הפסוק: "אישה יראת ד' היא תתהלל". ידועה שאלתו של ר' חיים שמואלביץ, כיצד ייתכן ששישה בני אדם יתכסו בטלית אחת. התשובה היא: אכן, אם כל אחד דואג לעצמו ולצרכיו הדבר הוא בלתי אפשרי. זה מושך לכאן וזה סוחב לכאן והטלית נקרעת עוד לפני שכיסתה אף לא אדם אחד. לעומת זאת אם כל אחד דואג לזולתו, אפשר גם אפשר לכסות שישה אנשים בטלית אחת.
הוא הדין לענייננו. אם כל אחד מבני הזוג רואה מול עיניו את צרכיו וטובתו האישית בלבד, שום פשרה בעולם לא תניח את דעתם. בני זוג אמורים להרגיש זה את זה, לרצות כל אחד בטובתו וברווחתו של רעהו ולשמוח כאשר הוא מרוצה, גם אם זה בא קצת על חשבון האגו הפרטי שלי.
בעל ואישה, אשר זו תפיסת העולם שלהם, יצליחו להגיע לפשרות ויוכלו לשמוח בהן. כל אחד מהם ויתר אמנם על חמישים אחוזים מהצורך שלו, אבל קיבל תמורה מיידית ומשתלמת – לראות את בן זוגו מאושר.
