אלפיים שנות גלות ארוכות עברנו ועודנו, שנים מלאות סערות ותהפוכות. בכל אותן מאורעות היסטוריים הצרובים בדם עמנו וגם ביומיום הגלותי שלנו מחזיק אותנו פסוק אחד, הבטחה אחת: "ואף את בריתי אברהם אזכור, והארץ אזכור", אותן מילים בהן מבטיח לנו הקב"ה בפרשת השבוע את הגאולה העתידית, וממשיך ואומר "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי איתם". גם אם עם ישראל בכללותו נמצא במצב בלתי ראוי לקבלת פני משיח, הבטחתי תהא קיימת ועומדת, מי יתן ונחזה בהתגשמותה בקרוב, אמן.
בחלקה השני של הפרשה, מיד לאחר שאנו מתמלאים כוחות מחודשים מהבטחת הגאולה, מגיע ענין נדירת נדר בה אנו מוזהרים על קיום דברינו, ועל משמעות המילים הנאמרות עם או בלי מחשבה מקדימה. החלק השני של הפרשה הוא הדרישה המקבילה מכל אדם בישראל לעמוד בדיבורו הנובע מתוך מה שלמדנו ממידותיו של הקב"ה קודם בפרשה. לאמור, כשם שאני הקב"ה מקיים את ברית ההבטחה לכלל עם ישראל, כך על כל אחד ואחד מעם ישראל לעמוד בדיבורו ולקיים את התחייבות הנדר שאותו הוא נדר.
כתבות הטיפים הארוכות ועשרות מכוני הייעוץ המובילים לא יכולים לה, לדוגמה האישית. ההשתדלות המהותית והמשתלמת ביותר בחינוך ילדינו. וכפי שמספרים על מרן החזו"א זצוק"ל שכשבא אליו אב טרי ונרגש ושאל מתי עליו להתחיל לחנך את בנו, נענה ואמר לו "היית צריך להתחיל לפני עשרים שנה"…
חומש ויקרא פתח בדוגמה אישית לצניעותו ולענוותנותו המנהיגותית של משה (האות א' הקטנה במילה "ויקרא"), וחותם בדוגמה אישית של הקב"ה על חובת קיומן של הבטחות. ולוואי ונזכה להצליח במטרת העל האימהית שלנו, ולחנך כראוי, קודם כל את עצמנו.
חזק חזק ונתחזק!
