בפרשתנו אנו לומדים על ציווי מיוחד. הקב"ה מצווה על משה רבנו ללמד את בני ישראל חוקים ומשפטים: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם".
פירש רש"י: "אשר תשים לפניהם"- אמר לו הקב"ה למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה ב' או ג' פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר אשר תשים לפניהם כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם".
העניין הוא, שכאשר הקב"ה רוצה שנחיה לפי חוקי התורה הוא מלמד אותנו שככל שהדברים יהיו ברורים ומוגדרים יותר, הם יקוימו יותר. עניין זה נוגע לחיינו כיהודים בכלל, ובמיוחד לתחום החינוך. דברים שאנו בטוחים בהם, אנו מסוגלים להיות בהם עקביים ועקרוניים. ילדינו חוגגים רק בשטחים האפורים בהם אין אנחנו בטוחים בצדקת דרכנו.
***
שאלת מיליון הדולר היא: מהי הנוסחה?! מתי חייבים להתעקש ומתי אפשר להתגמש ולוותר?!
אין תשובה חד משמעית, אבל ננסה להציב שני כללים שיעזרו לנו להיות ממוקדים.
נתחיל עם טיפ שיעזור לנו מאוד בחלקי ה'קום ועשה', מעשים שבכל יום בכל בית בישראל, והוא מחולל פלאות ממש. הוא יעזור לנו לדעת מה להחליט ואיזה משקל לתת לעניין. בנוסף הוא ממקד את הילדים בהבחנה עד כמה בקשותיהם קריטיות והכרחיות.
רוב ההתלבטויות שלנו הן בדרך כלל בנוגע לבקשות מצד הילדים. הם רוצים – לנסוע, לקנות, להביא, לקחת, לתת וכו', דברים שבמבט ראשון אין עליהם תשובה ברורה. לכל המכלול הנ"ל נשתמש בע"ה במבדק דלהלן.
כל שאלה ובקשה עוברת תשאול באיזו קטגוריה מדובר: האם אנו – חייבים או צריכים או רוצים.
חייב – כולל דברים חשובים ונצרכים. אין שני צדדים למטבע, אלו דברים שבכל מצב ניתן ללא משא ומתן.
צריך – כולל דברים שצריכים אבל ניתן להמתין איתם, זה לא חייב להיות הרגע.
רוצה – כולל את כל הדברים שמתחשק לילדים, אבל אין שום הכרח בדבר, אלו דברים שמותר לסרב להם, מותר לדחות ואפשר להתנות.
למשל: ילד רוצה נעליים חורפיות, בקשה לגיטימית, כעת ננסה לבדוק את בקשתו לפי המבדק הנ"ל:
- אם בחוץ יורד גשם והרחוב מלא בשלוליות, והוא הולך לחיידר עם סנדלים – זה פרט שייכנס בגדר 'חייב', ואז נעשה הכול, נגייס כסף וניתן לו נעליים,
- אם בחוץ השמש זורחת, למרות שאנו באמצע חשוון ולפי לוח השנה כבר חורף; אבל אם לצערנו עדיין אין גשם והילד מבקש נעליים והוא צודק כי באמת אין לו נעלי חורף, זה יכנס בגדר 'צריך', אבל לא הרגע. נתארגן, נבדוק נשווה מחירים ונחליט.
- אם לילד יש נעליים, הוא רק רוצה להתחדש, וזכותו לרצות, זה לא רצון פסול, זה כבר נכנס למחלקת 'רוצה'. כאן כבר נבדוק את המצב בבנק, את התנהגות הילד, מה זה יגרום לשאר הילדים שגם ירצו כל מיני דברים וכו'.
כשנצמדים למדד זה וגם שואלים את הילד: האם מה שאתה מבקש – אתה חייב? צריך? או רוצה?! זה עוזר לילד להכניס פרופורציות לבקשותיו. הוא יראה שדברים שהוא חייב, הוא קיבל בכל מצב. ומה שהוא צריך – גם השתדלנו. זה יעזור לו להיאזר בסבלנות גם בדברים שהוא רוצה…
***
נעבור למדד נוסף שיעזור לנו להתמקד בחלקי ה'סור מרע'.
הטיפ הבא מלמד אותנו לבדוק כל דבר במשקפיים עתידיות – איך יראה העניין בעוד 20 שנה?
נסביר את הדברים. מטבע הדברים יש לאדם נטייה לומר ברגע הראשון – לא! בשום פנים ואופן לא! אמירות שנשלפו מתוך לחץ בתת מודע, שמי יודע מה יעלה לי האישור המתבקש.
ואז אנו מוצאים את עצמנו נאבקים על דברים שלא הקדשנו להם אפילו דקת מחשבה. מה שקורה בהמשך הוא, שברגע שאמרנו לא כבר נכנס גם האגו האישי שלא נותן לנו לוותר, אנחנו נאחזים בקרני הכבוד המדומה ללא שום עניין עקרוני בסירוב.
לעומת זאת, אם נבדוק כל דבר: האם בעוד עשרים שנה זה היה נוגע למעשה, האם זה ישנה את הילד? את הבית? נגלה שיש דברים רבים שאין סיבה לאסור ולא לוותר.
למשל: אם ילד רוצה לקנות חטיף כזה או אחר, אם הוא רוצה לנסוע בשתיים או בשלוש, או נידון חינוכי 'חשוב' האם הוא ישחק היום אצל משה או משה יבוא אליו – אלו דברים שלא רק בעוד עשרים שנה לא יהיו רלוונטיים, אלא גם בעוד עשרים דקות זה לא נוגע לשום עניין עקרוני, אז קל להחליט.
יש יכולת ספיגה מוגבלת לשמוע לא לא לא כל היום. אם לא נסנן ונאסור רק מה שחשוב ועקרוני, בסוף נצטרך להתיר מה שכן חשוב לאסור.
וכבר למדנו התורה בלאו של 'לא תוסיפו ולא תגרעו', שאם מוסיפים במקום שאין צורך, בסוף גורעים. אם מיד נשתמש ב'לא', הוא ישחק ויאבד מהאפקטיביות שלו; אם נשכיל להשתמש בו לאחר מינון, הדבר יהיה עקבי ונכון בסייעתא דשמיא.
נזכור! 'סוף מעשה במחשבה תחילה'.
