בפרשתנו אנו רואים את תאוות הבצע של בלעם הרשע, באומרו – "אם יתן לי מלא ביתו כסף וזהב". חז"ל דורשים מכאן שנפשו רחבה.
בהמשך הפרשה אנו רואים את בלעם משבח את עם ישראל, ואומר "מה טובו אהלך יעקב", ודרשו חז"ל, ראה שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה, כלומר כל אחד חי לעצמו, ללא חמדת ממון הזולת.
רואים כאן ניגוד משווע: מצד אחד – גדול חכמי אמות העולם, שאינו מסתפק בכלום אלא רוצה הכול – מלוא הבית כסף וזהב, ומצד שני – עם ישראל, מגדול ועד קטון, המרוצים ממה שיש להם, ואין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה – אינם עסוקים במה שקורה אצל הזולת.
יש אנשים שאינם שמחים בחלקם; הם תמיד רוצים עוד, הם עסוקים רק במה שאין להם, או לחילופין במה שיש לזולתם. אבל יש גם אנשים שאינם חומדים את אשר לזולתם, ובכל זאת, גם הם אינם נהנים ממה שיש להם, ועל כך בכתבה שבפניכם.
עד שיגדלו הילדים
אשמח לשתף את ציבור הקוראים בתובנה מיוחדת:
החיים – דינמיים, כל יום שונה מחברו. אנחנו תמיד במחזוריות. אי אפשר לעצור את החיים, גם אין אפשרות של 'התחל' מחדש. מה שכבר היה – היה.
הזמן לא עוצר מלכת. אדם חכם הוא זה היודע ליהנות ולנצל כל מצב וכל תקופה. הוא רואה את הייחודיות שבכל יום, את המתיקות שבכל גיל, את האתגר שבכל משימה.
לעומת זאת, יש כאלו המנסים תמיד לעצור את הגלגל. הם יחיו בקביעות את העבר, הם מתגעגעים אליו, הם מזכירים בכל משפט: איך היה פעם, כמה טוב היה אז, כמה נחמד היה, איך היינו צעירים וכו'.
יש גם כאלו שחיים בציפייה ורק מחכים לעתיד ורוד יותר, לימים מעניינים יותר, להזדמנויות שתבואנה.
הצד השווה שביניהם – שניהם לא חיים את ההווה, וחבל!
יש שלב בחיים שבו הילדים קטנים; קמים בלילות, השיניים בוקעות, וגם הדאגות בהתאם. בהמשך הילדים מתבגרים, על כל המשתמע מכך, ואחר כך מתחתנים. בכל שלב בחיים יש משהו מיוחד, משהו קסום, משהו שאין בשום שלב אחר, על אף שכל שלב טומן בחובו גם את הקשיים הנלווים למצב.
אם לא נשכיל להתחבר לכל שלב וליהנות ממנו, פשוט נפספס את החיים.
כל אחד מכיר בסביבתו אנשים, שרק חיכו שהילדים יגדלו, בהמשך שיתבגרו, ובסוף שיתחתנו, כשבשום שלב הם לא נהנו באמת מאותה תקופה. וחבל.
עלינו ללמוד ליהנות מכל שלב, כי אלו החיים. זה לא טיול, שמחכים רק להגיע ליעד המסוים. זו מין טיילת קסומה, שעצם הטיול בה מענג ומהנה.
ליהנות ליד כלוב הקופים
אנחנו לא מגדלים את ילדינו רק כדי שיגיעו למסיבת חומש או מסיבת סידור ולאחר מכן נחיה בהקפאה עד בר-המצווה ושוב נמתין לחתונה. אנו יכולים ליהנות מהיום-יום, מפירורי הנחת השגרתיים, מהחוכמע'ס היומיומיות.
נזכרתי בכל זה כשהלכתי עם ילדיי לגן החיות. אחד הילדים מיהר כל הזמן, כי חייבים להספיק את… ואת… עד שהסברתי לו, שגם השהייה על יד הכלוב של הקופים היא הנאה, אין לאן למהר, כי גם כעת אנחנו נהנים. ליהנות זה לא רק לראות את האריה, לא חייבים להגיע לשום מקום.
כשנתעמק נראה, שחשיבה זו צריכה ללוות אותנו במשך החיים. יש כאלו שחיים מחג לחג – מפסח לל"ג בעומר, משבועות לסוכות, ומאירוע לאירוע.
אנשים כאלו, גם בחגים עצמם אינם נהנים באמת, הם מחכים בניסן לליל הסדר, וכשזה מגיע, הם כבר מחכים לשביעי של פסח. בשביעי של פסח הם מחכים להעלות את הכלים, ובעצם לא היה רגע בחג שהם היו בו באמת.
בקיץ מחכים לחופשה, ובחופשה מתגעגעים לשגרה, אז מתי הזמן שאנחנו חיים, אם כל הזמן חיינו בציפייה לעתיד?!
עלינו ללמוד להתחבר להווה – לכל סעודת שבת, לכל ארוחה משפחתית. אין זמנים מיוחדים שרק בהם אנחנו חיים, אנחנו חיים תמיד תמיד, ועלינו לנסות לנצל את המקסימום בכל שלב.
יש אנשים שזה פוגש אותם יותר בעבודה: הם חיים על מקפצה, כל תפקיד או משרה עכשוויים אינם מספקים אותם, הכול משמש רק כשלב לקידום הבא. בצורה כזאת החיים משעממים מאוד, ובעיקר – כך לא מתקדמים! אדם שאינו מחובר למה שהוא עושה כעת, והוא חי את התפקיד הנוכחי רק כדי להגיע לתפקיד הבא, אינו עושה את מלאכתו נאמנה. הוא אינו יעיל, וכתוצאה מכך גם אינו מצליח.
אדם המעוניין להתקדם, חייב ללמוד להתחבר, ליהנות מהעשייה העכשווית, למצוא משמעות אמתית לעשייה שבדרך, למרות השאיפה לקידום.
העבודה העצמית היא להקדיש בכל יום זמן, שבו משחזרים מה היה לנו היום, בכמה טוב הוצפנו, כמה התקדמנו בעבודת ד', כמה היטבנו לזולת, מה היו רגעי הנחת היומיים. עלינו לשאוף סיפוק, חיות והנאה, ופשוט להודות לד' על היום יום.
למה להיכנס ללחץ?!
הריווח המשני ואולי העיקרי כתוצאה מחשיבה זו הוא: תחושת הביטחון והרוגע שתאפוף אותנו.
אם נשים לב, נראה שכל הפחדים החרדות והדאגות הם רק בכל הנוגע לעתיד. אף אחד אינו פוחד מהעבר, כל הפחדים מרוכזים בעתיד – מה יהיה אם?… מה יהיה כש… אדם שחי את ההווה, אינו דואג. עכשיו טוב לו, והוא מקווה שכך זה ימשיך.
במצב שקיים היום, מול כל הלחצים, וכל האוקיינוסים של האינפורמציה השלילית שאנו סופגים דרך התקשורת, לא צריך כישרון מיוחד כדי להיכנס ללחץ. אם אדם אינו לומד לשלוט על עצמו ולא לעסוק בעתיד, קל מאוד ליפול לדאגות וחרדות.
כולנו מכירים את המשפט: "העבר אין, העתיד עדיין, ההווה כהרף עין – דאגה מנין" – זו בעצם הנוסחה. העבר אין – מה שהיה כבר היה, העתיד עדיין – בנוגע לעתיד אנו מקווים לטוב, וההווה כהרף עין – חייבים לנצל אותו, כי הנה תיכף הוא נעלם. אם כן – דאגה מנין…
כשיש לאדם התמודדות בחיים, אם כל מעייניו יהיו רק בעתיד, הוא לא ישרוד. אבל אם הוא יתרכז במה שהוא יכול ומסוגל לעשות כעת, ההתנהלות הזו תעזור לו לשרוד ולהצליח.
בואו נתמקד בטוב העכשווי, בואו נודה: ברוך ד' יום יום.
קבלו גישה חינם להרצאות מוסרטות ומוקלטות וחומרים נוספים של הרב פנחס ברייער כאן
