בזוהר מסופר שמילותיו האחרונות של רשב"י היו הפסוק: "כי שם ציווה ד' את הברכה חיים… עד העולם". אמר רב אבא, לא סיים בוצינא קדישא לומר תיבת חיים, עד דאישתכחו מילייה.
רשב"י עזב את העולם במילה חיים, והשאיר לנו צוואה לדורות: "יהודים, תחיו!"
לחיות הכוונה לא רק לא למות! ואסביר את הדברים:
העולם מחולק לשלוש קבוצות:
- אנשים חיים.
- אנשים מתים.
- אנשים שכבר אינם חיים ועדיין לא מתו, או נכון יותר, אנשים שכבר מתו ועדיין חיים. הלב פועם, הריאות תקינות, אבל הם כבר לא חיים. אין תאריך של יארצייט, אין קבר שניתן לעלות אליו, הם סוג של חללים שמקום קבורתם אינו נודע, רח"ל!
לחיות = לשאוף
אדם שהרים ידיים, אדם שחונה בצד עם משולש ומחכה, לא ברור למה – הוא אדם מת. יש אנשים שמתו לגמרי, ויש שמתו חלקית.
אדם שהתייאש מחינוך הילדים בגלל בן או בת שאכזבו, הוא מת בהורות שלו. הורה שכול לילדים חיים. אדם שמת מבחינת העיסוק שלו, והוא קם בכל בוקר וגורר רגליים ליום נוסף ללא סיפוק – מת מבחינת העיסוק. יהודי שכבר התייאש והשלים עם מצבו הרוחני – מת מבחינה רוחנית.
לחיות הכוונה לשאוף! לחיות הכוונה לתכנן, ליזום! לחיות זה הרצון לשנות, להתקדם, לחשוב מה אני משפר בחיים שלי! אדם חי הוא אדם שהיום הוא טוב מאתמול, ומחר הוא יהיה טוב מהיום!
לצערנו, מדבר בקבוצה מכובדת, לא בבודדים. אתה רואה ברחובות אנשים גוררים רגליים, גוררים את החיים. אתה רואה ייאוש, אדישות, השלמה עם המצב, ללא שום תוכנית לשפר ולייעל. וחבל!
דוד המלך מבקש: "לא אמות כי אחיה"; לכאורה, זו כפילות. אבל דוד המלך מבקש, אני לא רוצה רק לחיות חיים שאינם מוות, אני רוצה לחיות.
ה'אהבת ישראל' מוויז'ניץ זי"ע היה אומר ווארט בשם החסיד המופלג רבי מרדכי חונא פוקס זצ"ל, על הפסוק "לא ישבתי עם מתי שווא": האם יש מתים אמיתיים ומתי שווא?! אלא, אדם חי מת הוא מת שווא. אתה חי – אז תנצל, תחיה. למה אתה מיואש, למה הרמת ידיים?!
חובה עלינו לפתוח עיניים בכל בוקר ולחשוב: מה אני מחייה בחיים שלי היום! איך אני משפר את האווירה בבית, את הקשר עם ילדיי, את עבודת ד' שלי!
האדם נוצר מהאדמה, כמו כל בעלי החיים, ובכל זאת, רק אנחנו זכינו בתואר 'בני אדם'. המהר"ל מסביר זאת כי לאדמה יש טבע מדהים – כל מה שבא איתה במגע משתנה; גרעין נובט, שתיל מצמיח, מתכת מחלידה, גופה מרקיבה. האדמה אינה נותנת למי שבא איתה במגע להישאר באותו מצב.
לכן יהודי שכל חייו משתנה ומתקדם, ראוי לתואר אדם, שכן הוא ממשיך את טבע האדמה, בעוד אצל בעלי החיים אין התקדמות. אין הבדל בין שור בן יומו לשור בן שלוש, חוץ מהגודל והמשקל… לפי זה, אדם חי-מת אינו בן אדם!
עלינו לשאוף ולהשתדל להחיות את חיינו, ברוחניות ובגשמיות – זו תמצית צוואת רשב"י. חיים, עד עולם. תחיו כל רגע מחייכם.
תחנות ריענון
העובדה שהבריאה מתנהלת במחזוריות, יום ולילה, חול ושבת – היא מתנה מהבורא המסייעת לנו להתחדש. סדר זה נותן לנו המון תחנות ריענון, המון התחלות.
כל אחד חווה ימים קשים יותר ופחות. כל אחד חווה אכזבות ותסכולים, עגמות נפש וכאב. העובדה שכל יום, גם המתיש והמצער ביותר מגיע לסיומו, ולמחרת מפציע בוקר חדש, מעניקה כוח לשרוד ולהמשיך.
המחזוריות היא הזדמנות להתחלות, לשינויים. חסידים היו אומרים: "אצל יהודי תמיד מאוחר, ואף פעם לא מאוחר מדי". אין צורך לחכות לתאריך מסוים או למאורע מיוחד כדי להתחיל. כל בוקר מיועד להתחלה חדשה.
זו הסיבה שאנו מצהירים בכל בוקר: "אלוקי, נשמה שנתת בי טהורה היא". אדם יכול לחשוב, מה פתאום טהורה? שכחת מה היה אתמול ושלשום, ולפני חודש ושנה, איך אתה בטוח שהיא נשארה בטהרתה?! אבל האמת היא שהניצוץ שקיבלנו הבוקר הוא משהו חדש, טהור וזך, מתחת כיסא הכבוד, ואינו קשור למה שקרה בעבר.
זה נוגע בכל תחום, ובמיוחד בענייני עבודת ד', תכלית חיינו ותמציתם.
לכן היצר הרע עסוק רק בעבר. הוא פוחד מהתחדשות, הוא מעדיף לשמר את המצב הקיים. חז"ל מכנים אותו 'מלך זקן וכסיל', ומפרשים שכינויים אלו מסמלים את שיטת עבודתו: זקן = שהופך את היהודי לזקן שאבד עליו הכלח ואין לו סיכוי לשינוי, וכסיל = שהופך אותך לכסיל. הוא מתאר את העבירה כחוויה שלא מהעולם הזה, ורגע אחרי הכישלון אתה מרגיש כסיל.
עלינו להתחזק במלחמה בזקנה זו. שמעתי לפרש "מפני שיבה תקום" – צריך להתקומם נגד הזקנה, לא להתמסר לתחושה שזה מה שיהיה, אלא תמיד לחשוב איך מתחילים מחדש.
תורתו מגן לנו היא מאירת עיננו הוא ימליץ טוב בעדנו…
קבלו גישה חינם להרצאות מוסרטות ומוקלטות וחומרים נוספים של הרב פנחס ברייער כאן
