בתנ"ך מוזכרת המילה 'פדות' שלש פעמים: פעם ראשונה בפרשתנו, פרשת וארא, בפסוק – 'ושמתי פדת בין עמי ובין עמך', שם כתובה המילה פדות בצורה חסירה בלי האות ו'. שוב אנו מוצאים את המילה פדות בפסוק – 'פדות שלח לעמו' ופסוק נוסף – 'והרבה עמו פדות'.
מרן בעל ה"חתם סופר" זיע"א ומרן מהר"ש מבעלזא זי"ע, מתנבאים בסגנון אחד ומסבירים ששלשה מיני הפדות מלמדים אותנו על שלשה מיני גלויות:
יש את הגלות המוכרת, גלות של יהודים בין גויים. גלות זו מרומזת בפסוק "ושמתי פדות בין עמי ובין עמך", שם ההבדל ברור ודי בפדות אפילו חסר בלי האות ו'.
בהמשך יש גלות של יהודים בין יהודים, שם הפדות כבר כתובה מלא – פדות שלח לעמו.
אבל הפדות – הגאולה המורכבת ביותר, היא להוציא יהודי הנמצא בגלות בתוך עצמו, שם כתוב – "והרבה עמו פדות".
***
לפעמים הגלות היא גלות של אדם בביתו, הוא מרגיש חנוק, לא מובן, נטוש. יש גלות בין ההורים לילדיהם, מין נתק, גדר גבוהה המפרידה ביניהם, תחושה שאין זרימה ואין תקשורת.
זהו סוג של גלות של האדם בתוך עצמו. כשאדם צריך להילחם עם עצמו, עם רצונותיו, יצריו וחולשותיו הוא זקוק לגאולה עוצמתית.
לגאולה כזאת כולנו מצפים, אנחנו רוצים לצאת מהצמצום, מהקטנות, מכל החשבונות הקטנוניים, מכל אותם מיצרים שלא נותנים לנו לפרוח, לצמוח ולחיות.
הקריאה מעוררת את הזמן. בשבועות אלו בהם אנו קוראים פרשיות של גלות וגאולת מצרים מתעורר מדי שנה עניין הגאולה, עניין יציאת מצרים. הגאולה מגיעה בשלבים וכדי לצאת משעבוד לגאולה אי אפשר לפספס שום שלב בתהליך הגאולה:
צעקה
במצרים נגאלנו בזכות הצעקה – 'ונצעק אל ד' אלוקינו'. גם כיום על ידי צעקה מעומק הלב ' אבא אני בגלות אני רוצה לצאת, תן לנו את הכוח לצאת מהגלות האישית שלי'… אם רק נצעק ונאמין שד' מחכה לצעקה הזאת, מיד נגאל.
בנוסף, כמו בכל תחום, יש את חובת ההשתדלות. אנו מחויבים לעשות הכול על מנת להיגאל.
רצון
בהמשך צריך את הרצון לצאת מהגלות. כן, פשוט לרצות ולהמתין לשינוי…
לפעמים אדם צועק: רע לי, מר לי, אבל כשמושיטים לו גלגל הצלה הוא ממשיך לבכות וליילל שרע לו. עד כמה שהדברים נשמעים פשוטים והגיוניים, לא תמיד זה המצב בשטח. אנו רואים אנשים תקועים בכל מיני מצבים אך ורק בגלל שהם לא מוכנים לנסות לצאת מהמצב בו הם נמצאים.
אדם אוהב את המוכר והידוע והוא פשוט מפחד לחשוב על מציאות חדשה. אם רק היו יודעים כמה טוב ומתוק יהיה בשינוי היו מזמן מנסים.
ראינו זאת במצרים, משה מדבר אל פרעה בפעם הראשונה ובתגובה פרעה מצווה שאל ינתן תבן לעם ואת מתכונת הלבנים יתנו כמו בעבר… תכבד העבודה על האנשים ואל ישעו בדברי שקר.
בתגובה באים השוטרים וטוענים למשה רבינו, למה הבאשת את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת בידיו חרב להורגנו.
לכאורה, מה כבר יכול להיות יותר גרוע מהמצב בו הם נמצאים, פרעה שוחט אלפי תינוקות ורוחץ בדמם?! מכניסים תינוקות לקירות, אז מה כבר קרה, אולי משה רבינו יפתיע עם בשורה.
ההסבר הוא, אדם הרגיל לחיות בעבדות משלים עם המצב ומפחד משינויים. לכן בשלב ראשון עלינו לרצות לקוות לשינוי וליציאה מהגלות.
יעוץ
בהמשך עלינו לחפש מי יכול לעזור, לא להתבייש לבקש עזרה. לא להתבייש להתייעץ!
זו לא בושה לקבל תמיכה. כל אדם, יהיה מי שיהיה, נמצא במשך החיים במצבים בהם הוא זקוק לאוזן קשבת ולהכוונה, אין חבוש מתיר עצמו וזה מצב טבעי, חבל לבזבז כוחות ואנרגיה על התמודדות מיותרת שיוכלו להיפטר ממנה על ידי עזרה ותמיכה. במקרים רבים, עצה פשוטה או אפילו הקשבה נכונה של אדם חכם משנה את כל המצב.
כואב לראות אנשים מתמודדים עם ילד או בבית או עם תכונה או הרגל שבתהליך פשוט היו יכולים לצאת מזה. עלינו להיזהר לא להיות במצב של 'אילו היה שם לא היה נגאל'.
סבלנות
בהמשך נלמד מיציאת מצרים ששינויים לא מתרחשים ברגע, עשרת המכות ניתנו למצרים במשך שנה עד שפרעה שלח את העם…
לצאת מגלות זה תהליך, זה לא קורה ברגע, חייבים להתאזר בסבלנות עד לגאולה השלימה. הרבה אנשים מתייאשים באמצע תהליך בגלל חוסר סבלנות. כולנו יודעים שבליל הסדר עד שאנו מגיעים לשולחן עורך אוכלים קצת מרור וכרפס. הסעודה לא מגיעה מיד בהתחלה.
יציבות
לסיום: הוזהרנו בתורה לא לשוב למצרים…
גם תכונה או הרגל שעקרנו ושירשנו עדיין נשאר רושם מהעבר, לפחות בתת מודע. עלינו להיות ערניים לא לחזור לגלות. לפעמים כשאנו לא מודעים אנחנו חוזרים למחוזות אפלים. אדם שנגמל מעישון, אם רק יחזור לסיגריה – שניים ביום, יחזור מהר מאוד להתמכרות.
חייבים לתחזק שינוי, להתחזק מדי פעם בנושאים שכבר התגברנו עליהם. לשנות מדה ותכונה משמעותו לעשות שינוי עמוק בנפש. רבי ישראל סלנטר זי"ע היה אומר שקל יותר לסיים את הש"ס מאשר לשנות מידה. אם היינו רגילים לחיות בצורה מסוימת, לתקשר בצורה מסוימת, קשה מאוד להפוך לאדם אחר לגמרי, לכן נזכור תמיד לתחזק את השינויים.
נוסיף נקודה מעשית: לפעמים ביום יום התרגלנו לחיים החדשים. הניסיון הוא בימים שאנו חלשים פיזית או נפשית, אז עולים לפתע כל אותם חורים מהעבר. זה סימן שאנחנו פשוט עייפים וזה הזמן להתחזק ולהתגבר.
יש כאלו הרואים בנפילת מתח כזו מין תחושה של כישלון – הנה לא עשינו כלום, וזה פשוט לא אמת. השתנינו, התגברנו, למרות שיש עדיין מקרים נדירים בהם החולשות מתעוררות. נתחזק במצווה לא לשוב מצרימה, לא נחזור לגלות!…
קבלו גישה חינם להרצאות מוסרטות ומוקלטות וחומרים נוספים של הרב פנחס ברייער כאן
