המשגיח שלי, הרה"ג רבי אשר זאב וויס שליט"א, ראש ישיבת 'בית מרדכי', היה מסביר על יעקב אבינו כי בשנות לימודו נאמר ש"נטמן י"ד שנים בבית שם ועבר", כפי שמפרש רש"י בביטוי המפורסם 'נטמן'. מהלכות שבת ידוע שהטמנה היא סיר המכוסה לחלוטין מכל צדדיו, אם חלק, ולו קטן, מגולה – שוב אין זו הטמנה.
יעקב אבינו היה טמון בבית שם ועבר כל כולו, מכל הכיוונים ובכך הורה את הדרך לכל בחור מבקש ד' – להיטמן ולהתמלא כל כולו בישיבה ובערכיה העיקריים.
כשביקר כ"ק אדמו"ר מבעלזא שליט"א בטחינת חיטים למצות, ראה את האברך הטוחן כשהוא מכוסה כל כולו בקמח. "אם אין קמח – אין תורה" – אמר הרבי – "כשם שהעוסק בקמח עטוף ואפוף כל כולו בקמח, כך יש להיות שקועים ואפופים רק בתורה, ואם לאו – אין תורה…" .
רעיון זו מביא אותנו לתובנה חינוכית חשובה.
התמקדות בעיקר
שאלו את אחד מגדולי המשגיחים בדורנו, מרן הגה"צ רבי מאיר חדש זצוק"ל, מדוע אינו מוסר שיחות בנושא נימוסים, כבוד עצמי והליכות, חובה שיש לה סימוכין בחז"ל. התשובה הייתה: כדי שדבר יוחדר ויופנם בליבו של אדם לא מספיקה שיחת מוסר אחת, אי אפשר לחנך בהשקעה חד פעמית, אלא יש לחזור ולשנן ערכים פעם אחר פעם עד שייספגו בדמם של המתחנכים.
ובכן, על הישיבה לעצב את הבחור ולחנכו לתורה, לתפילה, ליראת שמים ולמצוות ויש להשקיע רבות בכל פרט ופרט כדי שייקלט באופן פנימי ועמוק. היות שאי אפשר להשקיע בכל, התוו גדולי הדור את הדרך, על איזה ערך יש לשים דגש ועל מה ניתן לוותר ולהשאיר לעבודה עצמית של כל יחיד ויחיד, כמו למשל נושא הנימוס.
כדי להצליח חייבים להתמקד במטרה, ורק במטרה, כלשון בעל ה"מסילת ישרים" בהקדמתו "על מה ישים מבטו ומגמתו". ואם אי אפשר להשקיע באופן שווה בכל הדברים העיקריים והחיוניים, וגם בהם הוצרכנו לסדר עדיפויות, כל שכן שאין אפשרות להשקיע בדברים שאינם בגדר מצוות ומעשים טובים.
בחור במבחר שנותיו הבונה את בניינו הרוחני צריך להשקיע את כל כולו אך ורק בתורה ובעבודה. כל היסח הדעת וכל השקעה בטפל תפגום בעיקר ותבוא על חשבון הדברים החשובים באמת.
הישיבה, בית היוצר של עם ישראל, מקפידה לייצר אך ורק תורה ויראה ולא לעסוק בכל ערך אחר. לא יעלה על הדעת שפועל המתמחה בייצור מכוניות יפתח חנות פלאפל, אף אם אינו מתחרה במוצרים שמייצר בית החרושת המעסיק אותו. כמובן שלא ישקיע בפיתוח מוצר מתחרה לתוצרת בית החרושת שלו. גם בישיבה מייצרים רק תורה ויראת שמים, המטרה העליונה היא התעלות והתקדמות רוחנית וכל עיסוק של בחור במטרות משניות, בא על חשבון רוחניות, שהרי אין אור וחושך משמשים בערבוביה.
לכן אין מהראוי שההשקעה בטיפוח ההופעה החיצונית תמצא את מקומו בכותלי הישיבה. נקיות – כן, כאחד השלבים בדרך לפסגה, כמובא בברייתא של התנא פנחס בן יאיר, אך תוספות של טיפוח ופיתוח גופני – לא!
בחור שעסוק בתכשירי טיפוח למיניהם והקפדה על דגמי הנעליים, בחור שמשקיע בסירוק מוקפד של הפיאות והשיער בדקדוק על כל קוצה של קווצת שיער, בחור כזה מסגל לעצמו בהשקעה מרובה ערכים נוספים מלבד ערכי האמת והנצח. בחור שחייב להיות מעודכן בכל תנודה פוליטית ומדינית או מוכרח להכיר כל להיט של כל זמר, אינו פנוי לדברים החשובים באמת. בחור המפתח כושר גופני ומשקיע בכך זמן ומשאבים מפנים ערכים אחרים על חשבון הרוח והנשמה.
האדם יראה לעיניים
ענין התדמית הוא ענין משני, אולם בהחלט מחייב התייחסות. אנשים רגילים למדוד את זולתם בעזרת סטיגמות וההופעה החיצונית של אדם משפיעה רבות על היחס שבו יזכה. הדוגמה הקלאסית היא אדם הלבוש בהידור וזוכה לפיכך ליחס של אדם אמיד. יתכן כי הוא עני ואביון, יתכן שהבגד כלל אינו שלו, או שהוא נטל הלוואה כדי לקנותו, מכל מקום הוא יזכה לתיוג כעשיר, שכן על פי רוב הלבושים בהידור הם אמידים.
אדם הלבוש בלבוש רבני זוכה ליחס של כבוד, אף אם כשבאים לקנות בגדי שיראין ואצטלא דרבנן, אין צורך להציג לא כתב סמיכה ולא מגילת יוחסין. היות שרוב הלבושים באופן זה שייכים לעולם הרבנות והאדמו"רות, הכלל ישפיע על יחסנו לפרט המופיע באופן דומה
בדומה לדוגמאות אלו, בחור שהופעתו החיצונית שונה מן המקובל בסביבתו ונוטה אל האופנה והמודרנה, הריהו משדר קלות ראש, היעדר תוכן וערכים עד לנטייה לרחוביות ולהידרדרות רוחנית. השדר נקלט באופן זה משום שהמציאות היא שרובם של נערי השוליים החלו את הידרדרותם בשינוי בלבושם. כתוצאה מכך, אף אם בחור מעדיף להתלבש באופן חדשני ומטופח בלי שום כוונות אחרות, ואף אם הריהו בחור ירא שמים ושואף לטוב, מכל מקום הריהו מסווג כבחור שנמצא בדרך לפריקת עול.
דבר זה מהווה מתכון בדוק למשיכת טיפוסים קלוקלים המחפשים אח לצרה ושותף לעבירה. בחור עלול למצוא עצמו מצוי בחברה קלוקלת ונתון להשפעה משחיתה והכל בגלל מסגרת משקפיים אופנתית יותר או נעל מאובזרת יותר. ועל השפעתה ההרסנית של חברה רעה אין צורך להרחיב את הדיבור.
בחור שמתעמל ומפתח כושר או רגיל לפזם שירים רחוביים נתפס בדרך כלל כבחור חלש אופי שמטרתו היא לפרוץ גבולות. בחור צעיר ששואף לעשן ולנהוג משדר לרבים כי הוא מתעניין בנוהגים רחוביים. הריהו כמי שתולה על עצמו שלט: אני חלש רוחנית. ההופעה החיצונית וההתנהגות הם כרטיס הביקור של האדם ולפיהם נוהגת בו החברה, לכן סטייה קיצונית קלה עלולה להיות הרת אסון.
אין משנים ממנהג המקום
המקובל במקום הוא הקובע וחריגה מהמוסכמות היא נקודתית. יש מקומות שדי בקיצוץ מעט מן הפאות לשדר קלות ראש, ומנגד יש בחור ליטאי שאף אם יגלח זקנו ייחשב לבחור טוב אם עמלו בתורה. בישיבה מסוימת שירים מסוימים נחשבים לרחוביים, בעוד שבישיבה הסמוכה ישירו אותם לאחר שמוע’ס בלי לעורר כל בעיה. על כל אחד להיות חכם המכיר את מקומו ולהתאים את עצמו למקום ולזמן.
התורה משולה לחבית מלאה דבש, אם ניתנה לחבית רביעית מים יצאה כנגדה רביעית דבש מתוכה (ואף מה שנשארת בתוכה נפגמת באיכותה ובטעמה). כך אם הכנסת דברים אחרים בתוך לבך יצאו דברי תורה (ואף מה שלומד חסר בזה מעלותיה וסגולותיה). (מדרש שוח"ט תהילים קיט)
