בפרשת השבוע אנו לומדים על פרשת המרגלים ורואים תופעה מעניינת: שנים עשר מרגלים יוצאים לרגל את ארץ ישראל, רובם חוזרים ובוכים על הטרגדיה הנוראה שהקב"ה רוצה להביא עליהם להכניסם לארץ 'אוכלת יושביה', ארץ עם פירות משונים ועם משונה, הם גם מדווחים שכל מקום שהגיעו הם רואים רק הלוויות, בקיצור הכניסה לארץ ישראל מוגדרת כאסון לאומי!
לעומת זאת, יהושע בן נון וכלב בן יפונה טוענים בקול: "טובה הארץ מאד מאד"…
אז מה קורה כאן, מהי האמת?!
***
התשובה ברורה: תלוי מה רוצים לראות. פרי ענק יכול להיות תופעה מדהימה ומיוחדת, פרי אחד שמספיק לכל המשפחה. באותה מידה יכול הוא להיות פרי משונה מעם משונה. תלוי על מה ואיך ממקדים את המבט.
התופעה שבכל מקום מתקיימות הלוויות יכולה להיתפס כארץ שכולם מתים ויכולים לראות כאן השגחה מיוחדת שיהיו עסוקים באבל ולא ישימו לב למרגלים, כפי שחז"ל מגלים לנו.
אנו עדים לתופעה זו בכל מקום ובכל זמן, תמיד נראה אנשים אופטימיים ואנשים פסימיים, אנשים רואי שחורות לעומת אנשים הרואים הכול בוורוד.
נשים לב שלא תמיד הפסימיים הם אנשים הסובלים יותר, נראה אנשים שלא חסר להם כלום ובכל זאת הם מסתובבים עם פרצוף של מלפפון חמוץ כאילו ועשו להם משהו וכל העולם נגדם, הם כל החיים בוכים ומתלוננים.
לעומת זאת נראה אנשים שאתה פשוט עומד ומשתומם איך ועם מה הם בדיוק שמחים?! אנשים שכל חייהם מסכת אחת של התמודדויות ובכל זאת הם מלאים שמחה והודיה. כך שלא נסיבות החיים הן אלו הגורמות לנו להיות שמחים או עצובים, אלא דווקא המיקוד הוא זה שקובע.
שמעתי פתגם חכם: אופטימי זה אחד הרואה בכל קושי הזדמנות, פסימי זה אחד שבכל הזדמנות רואה קושי…
***
רבי יענקל'ה גלינסקי זצ"ל, המגיד הנודע, היה סמל של שמחה למרות חייו שהיו מלאים בסבל. כשנשאל על סודו, השיב: "העולם אומרים שיש אלו הרואים את חצי הכוס הריקה ויש שתמיד ישימו לב לחצי הכוס המלאה. אני", אמר ר' יענק'לה, "נמוך קומה, אני רואה רק את חצי הכוס המלאה"…
זהו עניין של הרגל הנהפך לטבע, אנשים שחיו באווירה ביקורתית ותמיד שמעו מה לא בסדר ומה חייבים לשפר ומה ממש בגדר חוצפה, פיתחו מסנן בו כל הטוב נפלט החוצה ומה שנשאר אלו רק הקשיים, הבעיות והעוולות, לעומת אנשים שחיו באווירה שמחה ומפרגנת, למדו לקלוט רק את הטוב, וגם אם קיים רע, הוא משהו שולי לחלוטין.
למרות שאצל חלק מהאנשים הטבעים הללו נהפכו לחלק אינטגראלי ממבנה אישיותם, ברור שהדבר ניתן לשינוי, 'כבולעו כך פולטו', כפי שתפיסת עולם זו נוצרה, כך אפשר לשנותה. כשאדם בכוח יתחיל להתמקד בטוב ויחפש תמיד מה טוב ומה כן היה מוצלח ומה כן קיבלנו, אט-אט המוח יתרגל לחשוב ולראות את החיים באור חיובי.
עם כל זה כך בנוגע לעצמנו, קל וחומר עד כמה הדבר קריטי וחשוב בנוגע לילדינו הצעירים, אלו שעדיין לא עיצבו את האישיות שלהם, העצים הרכים והצעירים, אצלם הכל עדיין אפשרי. ילדים השומעים וסופגים אווירה חיובית, נהפכים לאנשים חיוביים, הם גדלים אנשים אופטימיים והם יהיו אנשים שיהיה כיף לשהות בקרבתם ובעתיד גם יגדלו ילדים שמחים.
צריך להודיע לאותם צעירים מתלוננים שהעונש על כך שהם לא מפסיקים להתלונן על כל מה שזז, שיהיו להם בע"ה בביתם 9 או 10 ילדים כאלו וכשרק יכנסו הביתה, עוד לפני שיספיקו להוריד את הכובע והחליפה, תמתין להם שיירה של ילדים מתלוננים: אבא הוא עשה לי… לקח לי… הכול מהאווירה שספגו בבית בזכותו.
***
מיקוד זה הופך לחלק מהמבנה גם מבחינה פיזיולוגית. למוח שלנו יש שני סגנונות קליטה ואגירה של זיכרונות בצורה בה הוא קולט, מעבד ושומר על נתונים. ישנן חוויות הנשמרות בצורה של חוויה 'מקושרת', כלומר, חוויה שאדם מרגיש את עצמו בתוך האירוע. אלו האירועים שכשאנחנו נזכרים בהם אנחנו חוזרים לשם לטוב ולמוטב, זיכרונות משמחים פשוט ממלאים אותנו באושר וזיכרונות טראומטיים מחזירים אותנו לטראומה, מסוג הדברים שאדם אומר עליהם: 'תעשה לי טובה, אל תזכיר לי את זה'… זה זיכרון 'מקושר'.
לעומת זאת, יש אירועים שהמח מקטלג אותם כחוויות 'מנותקות', כלומר חוויה שהיא בגדר זיכרון, כמו איזה קובץ נשכח במעמקי הזיכרון. אדם מדבר עליה כמו על איזשהו חוויה חיצונית שהוא זוכר, הוא יתאר טראומה כמו משהו חיצוני ולא שהוא היה חלק ממנה. זו חוויה מנותקת – מנותקת רגשית מהאדם.
וכאן אנו רואים תופעה מעניינת: אנשים אופטימיים זוכרים כל חוויה שמחה כחוויה מקושרת – כשהוא נזכר במשהו טוב וחיובי הוא מרגיש כאילו וזה אירע הרגע, הוא פשוט מתחיל לשמוח ולהתרגש כל פעם מחדש. לעומת זאת, דברים עצובים וקשים הוא זוכר כמשהו מנותק, משהו שהיה ונגמר.
אצל פסימיים זה בדיוק הפוך! כל חוויה שמחה נאגרת במח כמשהו מנותק, משהו נוסטלגי וכל קושי נאגר במח כמשהו מקושר כאילו והכאב והטראומה התרחשו הרגע.
מדהים!
***
תת-המודע לומד מה האדם רוצה לזכור ובאיזו צורה והוא פועל בהתאם, זה גורם שגם אם יש טוב והרבה טוב, המח מקטלג זאת כמשהו שולי והוא רק מאדיר את הרע וחבל…
מה שעוד יותר מעניין, אותם אנשים שהתרגלו לראות הכל שחור, ברגע שהם לקחו את עצמם לידיים והחליטו להתמקד בטוב על-ידי שינון במחשבה של כל המאורעות המשמחים ועל-ידי הדחקה של אירועים שליליים, לאט לאט תת מודע קלט את העניין והחל לאגור את הזיכרונות לפי התפיסה החדשה!…
אנשים פסימיים הם אנשים מסכנים שממתינים להם חיי סבל, תמיד בכל מקום ובכל מצב הם רק יראו וירגישו רע. הם עוד יותר אומללים בזה שהחברה פשוט דוחה אותם, אף אחד אינו אוהב לשהות בקרבת אדם שמרגישים ממנו אווירה של צער כאב וקושי, ואז בדרך כלל החברה דוחה אותם והנה יש להם כבר עוד הוכחה עד כמה העולם רע ואינטרסנטי, למרות שהם בהתנהגותם בישלו את הדייסה הזאת.
***
עלינו לעשות הכול על מנת שילדינו לא יהיו כאלו! זאת על-ידי התמקדות בטוב, האדרה של כל אירוע משמח, של כל חוויה, של כל הישג, ללמד אותם ששום דבר טוב אינו מובן מאליו.
באמצעות דיבורים חיוביים על כל הסובב אותנו ללמד אותם לראות טוב בסביבה, במשפחה, בחברים ובקהילה, על-ידי עידוד והבעת הערכה לכל הצלחה, בהתפעלות מכל רצון טוב, מכל ניסיון להשתפר ולזכור לא לקבל שום טוב כמובן מאליו, לא להפסיק מלהתלהב ובעיקר להודות ולהודות…
ילדים שיזכו לחיות באווירה זו, יהיו בע"ה אנשים חיוביים ושמחים שיזכו להשפיע ולתרום לסביבה.
קבלו גישה חינם להרצאות מוסרטות ומוקלטות וחומרים נוספים של הרב פנחס ברייער כאן
