הגאון הגדול רבי יונתן וילנסקי שליט"א, ראש ישיבת "דרך חכמה"
"ויאמר פרעה אל יעקב כמה ימי שני חייך, ויאמר יעקב אל פרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה, מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם" (מז ח-ט).
יש לעמוד בדקדוק לשון הכתוב שהזכיר ושינה בין שני ימי חיי לבין שני מגורי, מה משמעותן של שנות חיים ומה הן שנות מגורים, ובתרגום יונתן פירש ימי מגורי "ימי תותבותי" ואת ימי חיי השאיר כפשוטו "ימי שני חיי" ומה נתכוון יעקב באמירה זו וכן שביחס לשנות חיים הזכיר ימים ואלו ביחס לשנות מגורים לא הוזכרו הימים.
***
בפרשת עקב, לגבי המן שאכלו ישראל במדבר כתיב, "להודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ד' יחיה האדם". פעמיים הוזכר חיי האדם בפסוק ובתרגום שינה פירושם לא על הלחם לבדו יתקיים אנשא כי על כל מוצא פי ד' חיי אנשא, וצ"ב השינוי.
עוד מצינו בציווי הקב"ה למשה לדבר אל הסלע להוציא ממנו מים כתב בתחילה "והשקית את העדה ואת בעירם", הרי שחילק הכתוב בין שתיית העדה לשתיית בעלי החיים ואילו לאחר שלא נתקיים צווי המקום ומשה הכה על הסלע כתיב "ותשת העדה ובעירם" כאן לא חילק הכתוב בשתייתם.
***
וכבר עמד בזה במשך חכמה וביאר, אילו היה משה מציית לצווי המקום בדיבור אל הסלע הרי המים היוצאים ממנו היו קיום דבר ד' ובזה ודאי חלוקה שתיית בני אדם מבעלי חיים ולכך כתב "את" לחלק אבל משלא קיים משה ציווי המקום והכה את הסלע הרי אותם מים שיצאו אינם בצווי הבורא בזה שתיית אדם ובעלי חיים שווה.
יש חיים בהם החי נושם אוכל ועושה כל צרכיו כאן עלי חלדו אך חי ללא תכלית וללא יעוד. מאידך, יש חיים בהם החי ממלא את יעודו משתדל להגיע לתכליתו, תכנים רוחניים קובעים את סדר יומו ועבודת ד' נר לרגליו למען הביא כבוד שמים.
שניהם נזקקים לאכילה ושתיה לצורך קיומם, אך אצל הראשון אכילתו היא תכלית בפני עצמה ואילו אצל השני אכילתו מהווה חלק ממסכת עבודתו כאן בעולם. גם צרכיו הגשמיים נהפכים להיות מכשיר למילוי יעודו ותפקידו בעבודת ד'.
***
כשאדם אינו מבין את שליחותו בעולם, חי את הרגע כשתאוונות רגעית מדריכתו בבחינת אכל ושתה כי מחר נמות, הרי שהוא ובהמה שווין. לא כן כשמבין תפקידו ואכילתו משמשת מכשיר לעבודת ד' הרי יאכל באופן שמקיים רצון ד' ובזה חלוקה אכילתו מבע"ח בתכלית.
גם בהמה חיה היא אך ליתר דיוק חיה מתקיימת חיים ללא תוכן אינם אלא קיום. לא כן האדם אשר ממלא את חייו במשמעות של עבודת ד' חי הוא והוא המבין כי חיים הם לחיות על פי ד'. וכבר מצינו שרשעים בחייהם קרויים מתים.
יעקב אבינו בתשובתו לפרעה חילק את חייו לשניים, ימי מגוריו כאן בעולם היינו ימי מושבו, אך לא כולם היו שנות חיים, כיון שאותם ימים בהם היה שרוי בצער בטרדה ודאגה ונסתלקה ממנו שכינה לא נחשבו אצלו חיים, כיון שבימים אלו לא היה פנוי בשלמות לעבודת ד' על-פי השגתו וכיון שכן ימים אלו נחשבו רק לימי מגורים כאן עלי חלד אך ימי חיים היו אצלו מעט.
שלא כמו אצל אבותיו הק' שמילאו את ימיהם בתכלית, וכבר מצינו אצל שרה שני חיי שרה כולן שווין לטובה, היינו שכל ימיה היו שלימות של עבודה. וכבר הסמיכו חז"ל את הפסוק יודע ד' ימי תמימים היינו הימים היו תמימים מלאים ומנוצלים עד תם. גם אצל אברהם אבינו דכתיב שהיה בא בימים ואמרו חז"ל שהיו הימים באים אתו, הכוונה בזה להבדיל מבנ"א שממשיכים לנסוע במנהרת הזמן ומשאירים את ימיהם מאחוריהם, אותם ימים שלא נצלו כהוגן. לא כן אברהם שכל ימיו היו מנוצלים במוחלט לעבודתו ית', היו הימים יכולים לבא עמו.
יתכן שזו הסיבה שלשנות מגוריו קרא יעקב שניים, כיון שהימים לא נוצלו כהוגן לטעמו, ואילו לשנות חיים שבהן קיים וניצל את כל כוחותיו לעבודת ד' הזכיר גם את הימים שהלכו אתו.
