"ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים" (פרשת בשלח).
שלש פעמים מופיע עמלק.
בפעם הראשונה, בעת היוולדו לאליפז ותמנע – בפרשת וישלח.
בפעם השניה, בבואו להלחם עם ישראל – בפרשת בשלח.
ובפעם השלישית, בפרשת המעפילים שאחרי המרגלים, עת אמר משה לישראל שהם נענשים להישאר במדבר ולמות שם עקב חטא המרגלים, קבוצת אנשים לא שעו לדבריו וניסו בכח לעלות לארץ ישראל. את מעשיהם מתארת התורה במילים אלו: "ויעפלו לעלות אל ראש ההר וארון ברית ד' ומשה לא משו מקרב המחנה. וירד העמלקי והכנעני הישב בהר ההוא ויכום ויכתום עד החרמה".
שלשת הפרשיות בהן מופיע עמלק נקראות על שם השליחות… אולי בא זה ללמדנו שגם הנורא שבאויבים האימתני שבהם אינו אלא שליח… (אין זה גורע מאומה מרשעותו ואחריותו למעשיו, כידוע).
בכל הפעמים בהן מופיע עמלק מופיע הוא כמחבל מתאבד.
בפרשת בשלח – "ויבא עמלק וילחם עם ישראל", דרשו חז"ל: משל לאמבטי רותחת, כולם פחדו להתקרב אליה, בא אחד קפץ לתוכה, נשרף אך קירר את האמבטי. כך היה המצב עם עם ישראל. כל העולם פחד מפניהם, "שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת אז נבהלו אלופי אדום נמוגו כל יושבי כנען", בא עמלק והראה שאפשר להלחם, אמנם ניגף ומת, אך "קירר את האמבטי". כלום אין זה תיאור מדויק של מפגע מתאבד?
***
על מעשה המעפילים אומר משה רבנו, בספר דברים (א', מ"ד), "ויכו אתכם כאשר תעשינה הדבורים" ומסביר רש"י, מה פשר הדימוי לדבורים ואומר, מה דבורה מכה ומתה כך כל מי שהיכה יהודי מת. שוב פיגוע התאבדות ושוב עמלק.
ואומר ה"מנחת שי": שלש פעמים כתובה המילה דבורים בלי ו' (-דברים), פעם אחת כאן בפיגוע ההתאבדות של העמלקים במעשה המעפילים. פעם אחת אצל גדול המתאבדים – שמשון, שהחל את מלחמתו בפלישתים כשמצא דבש דבורים בגוויית האריה, גם אצלו כתובה המילה בכתיב חסר. ופעם אחת בתהילים קי"ח, שם נאמר, "סבוני כדבורים", ושוב בכתיב חסר. ואומר הגר"א שפרק זה מתייחס למלחמות גוג ומגוג, הווה אומר שבמלחמות אלה ישובו המתאבדים – הדבורים.
זו תכונתו של עמלק שמוכן למות בשביל להרוג יהודים. ולכן הוא מוגדר כ"רע בעצם", שהרי כל רוצח, רוצח לשם מטרה מסוימת ואם ישיג את המטרה יימנע מלהרוג, אבל עמלק כורת ברית עם מוות. כיום שומעים זאת מ"מחנכי" השהידים שאומרים: אנו אוהבים למות.
ואם נשאל, כיצד מופיע עמלק בין בני ישמעאל, כבר כתב רבי אליעזר הגדול בפרקיו (פרקי דר"א פרק מ"ד), שכר בימי סנחריב התערבבו בני עמלק בישמעאלים. לא הופתענו כשהמתאבדים מופיעים דווקא מתוך הישמעאלים.
***
והנה הדבורים חסריה הוא"ו מבטאים את העוקץ של הדבורה ואילו הדבורה המלאה הכתובה בוא"ו מבטאת את הדבש.
דבורה הנביאה היושבת תחת תומר (שניה המקורות לדבש) הובילה מהלך שבסופו נכנס סיסרא לאהלה של יעל שהשקתה אותו חלב, הרדימה אותו והרגה אותו והצילה את עם ישראל.
הגמרא אומרת במסכת גיטין שמבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים והרמ"ע פאנו אומר, שהכוונה לרבי עקיבא וכן כתב רבי חיים פלאג'י שיעל ראשי תבות – יוציא עקיבא לאור.
דבש דבורים הוא טהור היוצא מן הטמא.
דבש תמרים הוא מתוק היוצא מן המר (שכן סיב הדקל נקרא חרחבינא והוא אחד מהמינים המוזכרים ככשרים למרור (גמרא פסחים).
חלב הוא מותר היוצא מן האסור (גמרא בבכורות: דם נעכר ונעשה חלב).
דבורה יושבת תחת תומר ומובילה את סיסרא ליעל שמשקה אותו חלב ויוצא רבי עקיבא שעליו ניתן לומר "אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה".
רבי עקיבא הוא שורש תורה שבעל פה, שנאמר, "סתם משנה רבי מאיר וסתם ספרי רבי יהודה וכו' וכולהו אליבא דרבי עקיבא".
רבי עקיבא היה ראוי שתינתן תורה על ידו, כמו שאמר הקב"ה למשה. מבין האבות יעקב הוא איש התורה (אברהם – אהבה, יצחק – יראה, יעקב – אמת שהיא התורה). כשיעקב הגיע לשכם מסופר דבורה מינקת רבקה מתה. רבקה גם היא היתה יקר היוצא מזולל, ודבורה המינקת (שוב דבש וחלב) חינכה אותה לעמוד בפרץ.
ועוד נאמר על התורה שבעל פה, "דבש וחלב תחת לשונך".
פרשת בשלח מסתיימת במלחמת עמלק המתאבד כדי להרוג, ומיד ממשיכה התורה בפרשת יתרו היא פרשת מתן תורה שזו התשובה היחידה לעמלקים המאבדים.
(הדברים מבוארים בהרחבה בספרנו "גלות ישמעאל – שורשי הבעיה ודרכי תגובה")
