מכתב גלוי לפרופ' שכטמן

 

עם שובו מטקס קבלת פרס נובל, בחר הפרופ' דן שכטמן לנצל את הבמה הרגעית שניתנה לו ולהביע את סלידתו מהציבור החרדי ודרכי חינוכו. בתגובה קיבל הפרופ' את המכתב דלהלן. משום מה לא זכה הכותב לתשובה כלשהי. המכתב הודפס גם בספר "בינת הלב – מאמרי החנוכה".

עתה, משחזר הפרופ' והביע את אותם רעיונות, מובא המכתב לפני קהל הקוראים שנית.

 

תודה לפרופ' שכטמן על חלומותיו ועל דבריו

 

מזל טוב לפרופ' שכטמן ורוב תודות.

לא, אינני מתכוון לאותה תודה ש"עם ישראל" מודה לו על הכבוד שהנחיל לו עם זכייתו בפרס נובל (זכיה שטעמה נפגם כלשהו כשזוכרים שהזוכים עומדים בשורה אחת עם אישים מפוקפקים כמו יאסר ערפאת). אני מתכוון להודות לו על דבריו השנונים ביחס לחרדים.

חתן הפרס הנרגש ניצל את מעמדו החדש ואת הרגעים החגיגיים כדבעי, ואמר את מה שלדעתו באמת יש לומר, הוא נתן לממשלה מוסר על שאינם כופים על החרדים חסרי הדעת "לימודי ליבה" ועוד מעט לא ידעו חלילה לספור. אם לכך ניצל את הבמה בשעה כל כך חגיגית בחייו, כנראה שהדבר באמת חשוב לו. בכך נתן לנו שיעור מאלף ועל כך עלינו להודות לו.

הנכבד העניק לנו שיעור חשוב, והמחיש לנו כמה נקודות חשובות. חשובות מאד.

בראש ובראשונה למדנו כיצד נראה כשלא לומדים תורה. לו למד הפרופ' שכטמן תורה, אולי לא היה יודע לספור, אך לבטח היה נתקל במשנה בפרקי אבות שאומרת  שאחד מקנייני תורה הוא "המכיר את מקומו". כרגע, אין הוא מעלה בדעתו איזה רושם עשו דבריו כשנאמרו לאזני יודעי המשנה הזו (ועוד כמה משניות וכמה דפי גמרא) כשלא הכיר את מקומו.

 

***

 

נסביר דברינו: בדבריו המחיש לנו הלה את הפסוק במשלי, האומר "תחת שלשה רגזה ארץ: תחת עבד כי ימלוך… ושפחה כי תירש גברתה" (משלי פרק ל' פסוקים כא-כב). לא, איננו מתכוונים להעליב אותו באופן אישי כאילו היה בעינינו עבד, חלילה. בהמשך יראה שאנו מאד מאד מכבדים אותו ואת שכלו. הוא אמנם אינו עבד אלא בן מלך, אבל החכמה שרכש, שבזכותה זכה לפרס נובל, והיא שנתנה לו את ההרגשה שמקצה פסגת האולימפוס אליו טיפס יכול הוא להטיף מוסר לגדולי התורה על דרך החינוך שבחרו לילדי ישראל, היא-היא השפחה שמנסה לרשת את גבירתה.

ונרחיב מעט: הרי זה בדיוק מה שהיוונים רצו לעשות. הם באו עם חכמתם – חכמת הטבע אותה דאגו להפיץ בכל העולם, בכל המקומות בהם הם נחשבו כחכמים, כגאונים, ואפילו כגואלים והיו למושא הערצה (מין כאלה חתני פרס נובל לכימיה), והנה הגיעו לארץ ישראל ונתקלו בגדולי תורה שמסרבים ללמד את בניהם חכמה יוונית ("ארור מי שילמד את בנו…") ולא עוד אלא שמסתכלים על חכמתם שלהם כ"אם כל החכמות" ועל החכמות המזכות את בעליהן בפרסי נובל וכד' כ"רקחות וטבחות לחכמה". זאת לא יכלו היונים לסבול, ומיד החלו במאבק "להשכיחם תורתך" – "שפחה כי תירש גבירתה".

כמובן שלא מיד טענו כך, גם הם אמרו משהו בסגנון: "מותר לכם להתפלל לאלוקים וכו' אך תשלבו לימודי ליבה". לתדהמתם, חכמים ישראל סירבו גם לכך. אבל הם, היונים, לא הרימו ידיים הם צעדו צעד אחד קדימה, אותו צעד שאולי גם, פרופ' שכטמן היה רוצה לצעוד, הם יצאו למלחמה של ממש על האידיאל שלהם.

ומדוע באמת?

היוונים נמשלו לנמר, לנמר יש תכונה של חוצפה – עזות – "הוי עז כנמר" (פרקי אבות) המתכת המייצגת את היוונים היא הנחושת, גם נחושת מבטאת חוצפה "ומצחך נחושה" – "עז פנים לגיהנום". חוצפתם של היוונים התבטאה בכך שלא רק שלא הכירו בחכמת התורה שהיא אם כל החכמות, כולל זו שלהם, אלא שיצאו להילחם נגדה והיו בבחינת "האומר לעץ אבי אתה ולאבן את ילידתני", הם ראו את חכמת הטבע כחזות הכל. זוהי השפחה המנסה לרשת את מקום גבירתה.

חז"ל למדונו שאמורה להגיע תקופה הנקראת "עקבות משיח". אנו נמצאים בתקופה זו, הסימן הראשון מהסימנים שנתנו רבותינו לתקופה זו הוא: "בעקבות משיח חוצפה יסגא" – החוצפה תגדל. החוצפה היא מסימניהם של בני יוון העזים כנמר ומצחם נחושה. אנו הרי נמצאים בסוף גלות אדום, מה לזו ולחוצפה היוונית? אלא שכפי שהסברנו באחד ממאמרינו על חנוכה, בזמן גלות אדום תתערב גם תרבות יוון באדום, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק "וחושך על פני תהום", חושך – זו מלכות יוון, תהום – זו מלכות אדום. ובזמן מלכות התהום, תרבות החושך – תרבות יוון – תהיה על פניה של מלכות התהום. ובאמת דברי הפרופ' הנכבד מהווים המחשה לאותה חוצפה, ובזמן הנכון – ערב חנוכה. ממש הדברים הנכונים במקום הנכון ובזמן הנכון, האם גם על ידי האיש הנכון? לפרופ' שכטמן הפתרונים.

 

***

 

ירשה לי הפרופ' שכטמן להאיר את עיניו אודות מחשבותיהם של אחרים על הנושא שהעלה: רבותינו אמרו כי הרואה חכם מחכמי ישראל – חכם בחכמת התורה – מברך ברכה: "ברוך שחלק מחכמתו ליראיו", והרואה חכם מחכמי אומות העולם – חכם בחכמת הטבע – מברך: "ברוך שחלק מחכמתו לבשר ודם".

ומה הדין אם אדם רואה חכם מחכמי ישראל שחכמתו חכמת הטבע היא, מישהו כמו פרופ' שכטמן? אומר הרב הוטנר כי במקרה זה לא יברך כלל (ואמנם לא כולם מסכימים אתו להלכה, אך דעתו משקפת כיוון מחשבה שיש ללמוד ממנו). ומדוע יגרע חלקו מחכם מקביל בן אומות העולם? מדוע שלא יברך לפחות את אותה ברכה שמברכים למראה חכם גוי – "שחלק מחכמתו לבשר ודם"?

התשובה היא שחכמת הטבע טפלה היא לחכמת התורה, ואין מברכים אלא על עיקר. שכלו של אדם מישראל אמור היה להיות מוקדש לחכמת התורה ולא למשהו אחר ולכן אם הקדישו למשהו אחר – לא יברך כלל. לדעת הרב הוטנר, הקדיש אדם כפרופ' שכטמן את חייו לנושא שעם כל חשיבותו הגדולה, נחשב בעיני מי שמכיר את החכמה האמיתית – לטפל. יש לכך השלכות הלכתיות מעשיות.

יותר מזאת נאמר – השכל שניתן ליהודי נועד לשימוש לחכמת התורה. לנצל אותו לחכמה אחרת הרי זה, כמעט אפשר לומר, מעילה בקדשי שמים, ודאי שאין לברך על כך ועל דרך המליצה הייתי אומר שגם על כך ניתן לומר "בוצע ברך נאץ ד'".

 

***

 

וכדי שלא ייווצר הרושם כי זו דעתם של אלה שלמדו תורה אך אינם בקיאים בהוויות העולם ומדעיו בלבד, אצטט מנבכי זכרוני את ששמעתי מפיו של פרופ' נכבד אחר.

לפני שנים התקיימה בעיר גבעתיים במה "ליהדות בת זמננו" בראשות ראש העיריה דאז מר ירון. בבמה זו נהגו להזמין שני אישים למסור שיעורים, פרופ' ורב. הפרופ' היה איש חילוני ששימש כמרצה לפילוסופיה והיסטוריה באחת האוניברסיטאות והיה איש תנועת העבודה. הרב היה כותב שורות אלה.

באחד השיעורים נשאל הפרופ' הנכבד על ידי אחת המשתתפות: "מדוע בימינו אין אנו רואים שהעם היהודי תורם לאנושות אישים דוגמת איינשטיין?" הפרופ' האדים וזעק כמעט בכעס אבל ודאי ברגשה: "איינשטיין הוא תרומת היהדות לעולם? איינשטיין הוא תרומת העולם ליהדות! הרמב"ם הוא תרומת היהדות לעולם! רבי יוסף קארו הוא תרומת היהדות לעולם!" כך מדבר מי שמכיר את שני התחומים ולא ניחן בתכונת הנמר או הנחושת דלעיל.

ש"י עגנון, חתן פרס נובל יהודי ישראלי אחר, ניצל את הבמה שניתנה לו בצורה אחרת לחלוטין ואלה הדברים שאמר בטקס קבלת הפרס: "שואלים אותי ממה הושפעתי, אין העגל יכול להעיד על כל טיפת חלב שינק, אך אני למדתי את התנ"ך המשניות התלמוד הבבלי והירושלמי הרמב"ם ועוד ספרי יהדות רבים וקראתי בספרי לע"ז מכל הבא ליד, ואם תשאלוני מדוע כולל אני את ספרי הלועזים ומפרט את ספרי היהודים הרי זה מפני שמאמין אני שספרי היהודים הם הם שבזכותם הגעתי עד הלום"

וישפוט השופט מי מהשנים – ש"י עגנון או פרופ' שכטמן, כיבד בדבריו את עצמו ואת עמו.

 

***

 

ונקודה נוספת שעלינו להיות אסירי תודה: קשה להודות, אך גם אנחנו, החרדים, נוהגים לחוש לרגע איזו הרגשת נחת וגאווה כששומעים אנו דבר מעין זה – שמדען ישראלי זוכה בפרס נובל. הנה, מלחש לבנו לאוזנינו, אחד משלנו, ישראלי, יהודי, זוכה להכרה על הישגיו האינטלקטואליים. דברי הפרופ' שכטמן החזירו אותנו למקומנו, בדבריו אמר לנו שני דברים:

בראש ובראשונה אמר: "לכם החרדים אין חלק ונחלה בשמחה ובחגיגות, לכו לכם לבית הכנסת ותתפללו".

התעוררנו ופתאום חזרנו לפרופורציה, באמת אנחנו לא שייכים לזה.

עוד הזכיר לנו: מה לנו שיש לנו את גדולי התורה, שקטנם עבה ממתני אנשי המדע הגדולים ביותר, להתפעל עם ההתפעלות הכללית, אולי גם על זה נאמר "אל תשמח ישראל אל גיל כעמים".

 

***

 

נזכרתי בסיפור:

בעיר דווינסק שכן רבי יוסף רוז'ין שהיה ידוע בכינוי הגאון הרוגוצ'ובי. אדם זה שלט בכל מכמני התורה, ואף שמעולם לא למד מדעים, הרי כל אימת שהתעוררה בעיה מדעית לא פתורה היו הפרופסורים באוניברסיטה המקומית משחרים לפתחו למען יסייע להם בפתרון הבעיה.

יום אחד היתה אסיפה של פרופסורים מכל המחוז באוניברסיטה בדווינסק והתעוררה בעיה. אמר להם המארח, בואו ונלך לר' יוסף רוז'ין, ל"רוגוצ'ובר".

הלכו, שטחו את הבעיה ותוך שניות קבלו תשובה ופתרון.

האורחים ההמומים שאלו את הפרופ' המארח: מיהו זה האיש הזה? אמר להם "מהראש של ר' יוסף רוז'ין (שלא למד לימודי ליבה) ניתן לחצוב שלשה איינשטיינים". אחד המשכילים ששמע התייחסות זו כה התפעל שרץ לרב לספר לו עד כמה הפרופ' התפעל. אמר לו: הפרופ' אמר שמהראש של הרב ניתן לחצוב שלשה איינשטיינים! ענה לו הרב מיניה וביה: "וממה שנותר, עוד מאה משכילים…"

על כל אלה תודה לפרופ' שכטמן. ושוב – מזל טוב.