הוויכוח היסודי ביותר בין המאמינים בתורה מסיני לבין האגנוסטיקנים והאתאיסטים – עד כמה שהדבר נוגע להשלכות חברתיות ומוסריות – הינו: מהו מקור הסמכות לאכוף מוסר. למאמינים בתורה מסיני מקור הסמכות הינו ברור: הבורא שברא את העולם קבע גם את עקרונות המוסר, להם כפופים כל הנבראים. לדעת המאמינים, אין דבר יותר צודק ומוסרי מלאכוף את המוסר האלוקי בדרכים שאותם התיר או ציווה האלוקים. וכבר אמר אחד החכמים שלכן החלו עשרת הדברות במילה "אנוכי", שכן אז ירד אנך לעולם, אנך של אמת מוחלטת… אליו יש להשוות את כל מושגינו.
תפקידה של רשות מחוקקת במקרה זה הוא: להבין את חוקי האלוקים וליישמם בשאלות המתחדשות על ידי עקרונות של הפשטה ודימוי דבר לדבר.
הכופרים בתורה מסיני מקבלים בדרך כלל את הרעיון של "כל אחד והאמת שלו", אין איזו אמת מוחלטת המחייבת את כולם וכל אחד יחיה לפי האמת שלו… ובכל זאת, חברה זקוקה לכללי מוסר שיאפשרו לבניה לחיות יחד. המקובל הוא כי הכללים שיאומצו על ידי רוב האזרחים, הופכים לקוד המוסרי המחייב.
תפקיד הרשות המחוקקת בחברה כזו הינו רחב הרבה יותר מתפקיד מקבילתה הדתית: ליצור את החוקים שיחייבו את כולם. כדי שחוקים אלה יהיו לגיטימיים, חייבים הם לבטא את רצון רוב האזרחים, בהיות רוב זה המשען היחיד עליהם הם מסתמכים, לכן חייבת הרשות המחוקקת לכלול נציגים של כל האזרחים. רוב הנציגים אמורים לייצג את השקפת רוב האוכלוסייה.
***
גם תפקידה ומקור סמכותה של הרשות השיפוטית, משתנה בין שתי ההשקפות בהתאם. אצל המאמינים, הרשות השופטת יונקת את כוחה וסמכותה מתורת משה שניתנה על ידי האלוקים. תפקידה של הרשות השופטת הינו לאכוף את שמירת חוקי האלוקים.
ואילו בחברה החילונית, הרשות השופטת יונקת את סמכותה מבית המחוקקים, ותפקידה לשמור כי חוקי בית המחוקקים יישמרו ובכך לדאוג שדעת הרוב תתקבל.
כשם ששופטים במערכת דתית אינם אלוקים, עליהם רק לדעת את תורת האלוקים כדי להבחין בין האסור והמותר, כך שופטים במערכת החילונית אינם מחוקקים ולכן אינם צריכים לייצג את גווני האוכלוסייה השונים, עליהם להכיר את חוקי בית המחוקקים – ממנו יונקים הם את מקור סמכותם – ולדאוג לאכיפתם.
רק במערכת דתית יכולה להיווצר מציאות שהמערכת השופטת תורה לבית המחוקקים מה עליו לעשות, שכן בית המחוקקים כפוף לחוקי האלוקים, ואם לדעת השופטים לא הבינו המחוקקים כראוי את דבר האלוקים – בסמכותם להעמידם על טעותם. לעומת זאת אם בית משפט חילוני ינסה לומר למערכת המחוקקת כיצד עליה לחוקק חוקים – עוקר הוא את האילן ממנו הוא יונק, ואת הענף עליו הוא יושב, שכן כל סמכותו לומר דבר יונקת מאותו בית מחוקקים שלו רוצה השופט לומר מה לומר…
***
ואם שופטים רואים עצמם כראויים לחוקק (מה שנקרא בסלנג הישראלי הרדוד 'אקטיביזם', כאילו שיש בכוח המונח הלועזי ליפות את העובדות), בלא שנבחרו לכך על ידי האוכלוסייה, לא נותר אלא לקבוע כי רואים הם את עצמם כאלוהים… לפנינו סוג חדש של עבודה זרה סוחפת ומסוכנת לא פחות מקודמותיה הפרימיטיביות…
אותם פוליטיקאים ואישי ציבור, עיתונאים וסופרים, המצפים למוצא פיו של הבג"ץ כאילו מדובר בדבר אלוהים, הינם הכהנים של עבודה זרה מודרנית זו.
אווירה זו של האלהת הבג"ץ על ידי אנשים נאורים מוכיחה פעם נוספת עד כמה צדקה קביעתו של פרנץ רוזנצוויג בפתח ספרו "נהרים": "ככל שיתרחק האדם מן האלוקים, כן יתמלא החלל שבינו לבין האלוקים – המלא בלאו הכי בזרמים אלוקיים – באלילים למחצה לשליש ולרביע".
השבוע עשה הבג"ץ צעד חשוב חזרה מהדרך האמורה, בכך שלא התערב בשיקולי ועדת השחרורים והורה כמי שכפאו שד לשחרר את יורם שקולניק. ייתכן שיש כאן איזה אור חדש בקצה המנהרה, ייתכן ששופטי הבג"ץ מבינים כי הרחיקו לכת יותר מידי, עתה ניתנת בידם הזדמנות נוספת להכחיש את ההאשמה הנ"ל. החוק לשחרור מוקדם של אסירים מסוימים המכונה "חוק דרעי" הגיע כצפוי לפתחו של בג"ץ, כאן ניתנת לשופטים הנכבדים ההזדמנות לומר את המתבקש: אין זה בסמכותנו לבטל חוק שהתקבל על פי הנהלים על ידי רוב חוקי בכנסת…
