כשעם ישראל מאוחד, מאומה לא יכול להם, גם נגף לא פוגע בעם ישראל כשהם מאוחדים. מחצית השקל מלמדת את העם איך להיות מאוחדים.
וכך הוא סדר הלימוד:
- אין סופרים! כשסופרים מבודדים כל יחיד בפני עצמו. עוצמתו של העם בכוחותיו המשותפים.
- כל אחד מרגיש שללא חברו או חבריו הוא רק מחצית.
"שקר החן והבל היופי אשה יראת ד' היא תתהלל", דרשו: "שקר החן זה דורו של משה ויהושע, והבל היופי זה דורו של חזקיה, יראת ד' היא תתהלל זה דורו של רבי יהודה ברבי אילעאי. אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אילעאי שהיו שישה תלמידים מתכסין בטלית אחת ועוסקין בתורה" (סנהדרין כ' ע"א).
שאל רבינו חיים שמואלביץ זצ"ל, מה ההילול בכך ששישה תלמידים מתכסים בטלית אחת ועוסקים בתורה?
אמר ר' חיים: כשיש לשישה אנשים שמיכה אחת וכל אחד משתדל שהוא יהיה מכוסה, ושהוא יהנה מהחום, אין לדבר סיכוי, שמיכה אחת לא מספיקה לשישה אנשים וכולם יקפאו מקור. אבל אם כל אחד דואג שהאחרים יהיו מכוסים, או אז יש מקום לכולם… וזה שבחו של דורו של רבי יהודה בר עילאי.
איך מגיעים לכך? מהו הסוד? ומדוע זה קשור ל"יראת ד'"?
***
הגמרא אומרת, "כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה היו שם רבי יהודה ורבי אלעזר ברבי יוסי ורבי שמעון, נשאלה שאלה זו בפניהם, מכה זו (אסכרה) מפני מה מתחלת בבני מעיים וגומרת בפה. נענה רבי יהודה ברבי אלעאי ראש המדברים בכל מקום ואמר, אף על פי שכליות יועצות ולב מבין ולשון מחתך, פה גומר" (שבת ל"ג ע"ב). רבי יהודה בר אילעאי סובר שאסכרה נגרמת בגלל לשון הרע (כבר דיברנו בעבר כי הנגף של ימינו, הקורונה, כשממית, המיתה דומה למיתת אסכרה, מתחילה בבני מעיים (תוספות בחולין אומר שריאות הם בני מעיים…) ומסתיימת בפה… כשהחולה אינו יכול עוד לנשום).
ובהמשך הגמרא בשבת: "יתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ויתיב יהודה בן גרים גבייהו. פתח רבי יהודה ואמר, כמה נאים מעשיהן של אומה זו (- הרומאים), תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר כל מה שתקנו, לא תקנו אלא לצורך עצמן. תקנו שווקין להושיב בהן זונות, מרחצאות לעדן בהן עצמן, גשרים ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם ונשמעו למלכות".
דברי רבי שמעון בר יוחאי העלו את חמת השלטון ונגזרה עליו מיתה. ברח רבי שמעון למערה הוא ואלעזר בנו ושהו בה שתים עשרה שנים. כשיצאו מן המערה ראו אנשים חורשים וזורעים, אמר רבי שמעון: "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם".
חזרו למערה לשנים עשר חדשים נוספים וכשיצאו בשנית: "בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא ורהיט בין השמשות. אמרו ליה, הני למה לך, אמר להו לכבוד שבת. ותיסגי לך בחד? – חד כנגד זכור וחד כנגד שמור. אמר ליה לבריה, חזי כמה חביבין מצות על ישראל. יתיב דעתייהו".
הזקן שמיהר ובידיו שני בדי הדס לריח לכבוד שבת הניח את דעתם ושינו גישתם. מה לימד אותם הזקן?
ריח מבטא יראת שמים, שכך נאמר אצל משיח "והריחו ביראת ד'". ריח הוא החוש היחיד שלא נפגם בחטא אדם הראשון, ולכן קרבנות וקטורת עולים ל"ריח נחוח", ההדס הוא אחד מארבעת המינים, יש לו ריח ובכך מבטא את בעלי המעשים הטובים שעליהם ניתן לקרוא את הפסוק, "ריח בני כריח השדה אשר ברכו ד'".
הזקן שמיהר ובידו שני בדי הדס לכבוד שבת, לימד את רבי שמעון ורבי אלעזר, שכל עשיותיו של אדם וכל הימנעויותיו עשויות להיות לשם שמים ומתוך יראת שמים. שכן, שבת היא תמצית של כל השבוע ו"זכור" כולל את מצוות העשה של שבת וממילא של כל השבוע, ו"שמור" את האיסורים של שבת וכאמור – של כל השבוע. וכשרץ הזקן ובידו שני בדי הדס לריח לכבוד "זכור ושמור", הראה שכל מה שאדם עושה וכל מה שאדם נזהר מלעשות, הכל יכול להיעשות מתוך יראת שמים עליונה. זהו שהניח את דעתם של רבי שמעון ובנו.
***
בוויכוח בין רבי שמעון לרבי יהודה איך להתייחס למעשי הרומאים, רבי שמעון קולע אל פנימיות כוונתם וכפי שאמר, הם לא התכוונו אלא בשביל עצמם, ולכן על מה יש להחזיק להם טובה?
רבי יהודה אומר שיש להתייחס גם לחיצוניות. ובסך הכל אנו נהנים ומשתמשים בכל מעשיהם ללמוד תורה וקיום מצוות ולכן נחזיק להם טובה, בידינו להפוך את החיצוניות לקדושה, הם מספקים לנו אפוא את הכלים לכך אף אם אין זו פנימיות כוונתם. הזקן עם ההדסים המחיש את דברי רבי יהודה בר אילעאי כשהראה שאפשר לעשות הכל, כולל כל המעשים הגשמיים, מתוך יראת שמים עליונה, מתוך "ריח בני כריח השדה אשר ברכו ד'".
זה אותו רבי יהודה ברבי אילעאי שבגמרא במסכת כתובות (י"ז ע"א) מספרים עליו ש"היה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר כלה נאה וחסודה", כשיטת בית הלל. שהרי מחלוקת היא בין בית שמאי לבית הלל, שבית שמאי אומרים שיש לומר את האמת ולתאר את הכלה "כמות שהיא", ובית הלל אומרים שיש לומר "כלה נאה וחסודה" לפני כל כלה.
רבי יהודה פסק כבית הלל, אלא שהוסיף בד של הדס, כי בדי ההדס מלמדים, כאמור לעיל בגמרא בשבת, שניתן לעשות הכל עם ריח טוב, כלומר עם יראת שמים וממילא כל כלה, ותהיה שקועה בעולם החומר ככל שתהיה, עשויה להיות "כלה נאה וחסודה" ובלבד שתיתן ליבה לשיעור שמלמד בד ההדס. כמו שאמר רבי ישמעאל, "בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן".
דורו של רבי יהודה בר אילעאי מוגדר כדור מלא יראת שמים. ועליו מליצים את הפסוק "אשה יראת ד' היא תתהלל" יראת שמים, כאמור מתבטאת על ידי ריח ("והריחו ביראת ד'") שההדס מייצג אותו.
יראת השמים של דורו של רבי יהודה בר עילאי התבטאה בכך שיכלו ששה להתכסות בטלית אחת ולעסוק בתורה. וכפי שהסביר ר"ח מוואלאזין, כל אחד מהשישה דאג לחבריו, וכך כולם הרגישו מכוסים וחם להם. כי כשמדגישים את הצד הגשמי כל אדם הוא אי, אין קשר בין הנאות חבריו להנאותיו להן הוא משתוקק. אף כשהמטרה היא רוחנית, כשגם המציאות הגשמית היא כלי למציאות הרוחנית הפנימית לכולם מטרה אחת – להרבות כבוד שמים.
רבי יהודה בר אילעאי לימד שכל דבר ניתן להשתמש בו ביראת שמים ולראות את הרוחניות שבו ואת החיוב ולהודות על כך. אפילו במעשי הרומאים מצא רבי יהודה צדדים חיוביים ואמר "בוא ונחזיק טובה" גם מעשיהם ניתנים לשימוש תוך יראת שמים.
אדם היודע להפוך כל דבר לחיובי, אינו מדבר לשון הרע ואינו לוקה באסכרה, שבאה כדברי רבי יהודה בעוון לשון הרע. מי שכל תהלוכותיו מלאות ביראת שמים וממילא לו ולחברו תפקיד משותף ומרגיש שבלי חברו הוא רק חצי ורואה תמיד את החלק שחברו משלים אותו, אינו נופל בנגף ואינו לוקה באסכרה וזה סודו של מחצית השקל.
