העולם כיום משווע לברכות. אנשים עומדים בתור לקבל ברכת צדיק. אחרים נוסעים מקצה העולם ועד קצהו להתברך. רוצים להתברך מן החיים ובזכות המתים. רוצים להתברך מצדיקים גלויים ומצדיקים נסתרים. אנשים עוצרים ברחוב כל מי שנראה להם כתלמיד חכם ומבקשים ברכה.
מהי הברכה?
***
אנו מברכים כל יום שלש פעמים, כל פעם 19 ברכות בתפילות העמידה. אנו מברכים ברכות קריאת שמע. ישנן ברכות השבח ברכות הנהנין וברכת המצוות אנו מברכים את הקב"ה לקב"ה ומבקשים להתברך. הורים מברכים את ילדיהם מידי ליל שבת וסבים את נכדיהם עם היכנס יום הכפורים.
בדרך כלל מבינים שברכה משמעותה איחול. מאחלים לעצמנו ולכל מכרינו וידידנו ולכל עמך בית ישראל חיים טובים וארוכים ושלום. אם כך הדבר מה יש לברך את הקב"ה? ומהו שאמר הקב"ה לרבי ישמעאל בן אלישע: "ישמעאל בני ברכני" ונענה רבי ישמעאל ואמר: "יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך" וכו', כלומר, לכאורה בירך את עצמו ואת עם ישראל?
ביידיש ישנם שני ביטויים שונים לברכה ולאיחול. שונים, אם כי קרובים. לברך אומרים "צו בענטשן" ולאחל אומרים "צו וינטשן".
רבנו חיים מוואלז'ין כותב ב"נפש החיים":
"מלת ברוך אינו לשון תהלה ושבח כמו ששומה בפי ההמון… אבל האמת. כי ברוך פירושו לשון תוספת ורבוי. וכענין קח נא את ברכתי כו'. וברך את לחמך. וברך פרי בטנך וכו'. והרבה כיוצא במקרא. שא"א לפרשם לשון תהלה ושבח. אלא לשון תוספת ורבוי. ובזוהר אמר בכמה מקומות לאמשכא ברכאן כו'. לארקא ברכאן. לאוסיפי ברכאן. תוספת רבויא דברכאן כו'. וע' ברע"מ (ריש פ' עקב ע"א וע"ב) שברוך אתה הוי"ה פי' כמשמעו לאמשכא ולארקא חיין ממקורא דחיי…" (נפש החיים שער ב' פרק ב').
כשאדם אוכל מחסיר הוא מעולמו של הקב"ה את הפרי הירק או כל דבר מאכל אשר ייאכל, כשמברך מושך הוא שפע של אותו ענין (אם כל פרי עץ אומר "בורא פרי העץ" ואם אכל מיני מזונות אומר "בורא מיני מזונות" וכיוצ"ב) ולכן אם אכל בלא ברכה, נקרא גזלן (ברכות ל"ה ע"ב) וכן אם מקיים מצוה ומברך לפניה מושך שפע של קדושה וכשמברך את הקב"ה בברכת השבח מושך בברכתו שפע של אותו ענין.
כי ברכה מלשון בריכה. כמו שלבריכה נמשכים מים, כך בברכה מושכים אל ה"בריכה" שפע של קיום פיסי או רוחני.
***
כבר בפרשת לך לך שמענו כי הקב"ה נתן לאברהם את כח הברכה ואמר לו "ואברכה מברכיך" והוסיף ואמר "ונברכו בך כל משפחות האדמה".
כח זה עבר בירושה ליצחק ובשלב מסוים בימי זקנותו מתרחשת הדרמה הגדולה עם הברכות אותן רוצה יצחק להעניק לעשיו ורבקה דואגת להעבירן ליעקב.
יצחק צריך לסעוד את לבו כדי שיוכל לברך את עשיו. ולא די בכך אלא שעל עשיו להכין את המרכיבים לסעודה. לו היה מדובר בסעודה סתם היה יצחק מבקש מרבקה שתכין להם סעודה והיה מברכו במהלכה. לא כך נהג יצחק הוא ביקש מעשיו שיצוד ציד לצורך אותה סעודה. וכשיעקב נכנס במקום עשיו הביא עמו סעודה במצוות אמו, וכמו עשיו גם יעקב הצטווה להשתתף בהכנת הסעודה "וקח לי משם שני גדיי עיזים ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב". קשה להניח שזה היה תפקידו הקבוע של יעקב יושב האהלים, לבחור את הבשר לסעודה…
לעומת זאת כשקיבל יעקב מאביו יצחק את "ברכת אברהם" ברכה זו ניתנה לו ללא גינוני סעודה כלשהם. מה פשר התופעה?
***
רבים מרבותינו מסבירים שאף כי יצחק אהב את עשיו שעשה מאמצים לאחוז את עיני אביו על ידי שהיה "צייד בפיו", אין שום סיבה שיטעה חלילה בהכרת בנו יעקב, כך שללא ספק ידע שיעקב הוא יעקב איש האמת ואילו עשיו הרמאי והשקרן אחז את עיניו. מדוע אפוא רצה לתת את הברכה לעשיו?
אלא שיצחק תכנן מראש לתת את ברכת אברהם הלוא היא ברכת השפע הרוחני הנחוץ לצורך התפקיד הנעלה בעולם שיועד לבני אברהם, ליעקב, כי ידע שהוא הראוי לכך. אלא שחשב שעשיו מאחז העיניים משלב תורה עם דרך ארץ ורצה לתת לו את ברכת השפע הגשמי כפי שאכן אמר בברכתו זו: "ויתן לך האלוקים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש". וקיווה שיעקב ועשיו ישתפו פעולה עשיו ישמש בתפקיד זבלון ויעקב – יששכר. רבקה שידעה כי עשיו מרמה את יצחק אביו ואין כל סיכוי שיראה ביעקב שותף ואם אכן הוא יקבל את הברכה הגשמית ולא יעקב לא יהיה ליעקב מהיכן להתפרנס, דאגה שיעקב יקבל את ברכת השפע הגשמי בצד "ברכת אברהם" הרוחנית.
הסיבה שיצחק היה צריך לסעוד את לבו כדי שתחול עליו הרוח ויברך היתה שכאן מדובר בברכה גשמית. אלא שברכה גשמית פירושה קישור הגשמיות אל הרוחניות, וקידושה של הגשמיות על ידי הרוחניות. כדי שיצחק יברך עליו להפוך עצמו לצינור שמזרים את השפע המדובר. ומכיון שמדובר בשפע גשמי שצריך להגיע בצורה הנכונה מכין יצחק עצמו על ידי סעודה וכשצדיק אוכל לשובע נפשו דומה הוא למזבח שמקריבים עליו קרבן. וכמו שכל קרבן הבעלים צריכים להיות שותפים ולהביא את הקרבן ולסמוך עליו כך צריך היה עשיו (ולאחר מכן יעקב), להיות שותפים בהזרמת השפע הזה.
לעומת זאת הברכה שמלכתחילה אמורה היתה להגיע ליעקב הלוא היא ברכת אברהם – הברכה הרוחנית. היא ברכה רוחנית בלבד היא אינה קשורה לקידוש החומר והיא יכולה להגיע לראוי לה ללא כל הכנה גשמית.
הדור הזה שמשופע בשפע של גשמיות מגיב בהתאם ככל ששוקעים יותר בגשמיות מרגישים את חוסר המשמעות ומשוועים לברכה. שוועה פנימית זו מתועלת בצורות שונות ואחת מהן היא התופעה המוזכרת בפתיחת המאמר.
