השמעתם על מושג חדש שנולד? "חגי תשרי"…
כמובן שמי שאצלו ראש השנה הוא יום של אכילת תפוח בדבש במקרה הטוב, ובילוי בכנרת חלילה, במקרה הפחות טוב. ויום הכפורים הוא הטרדה קלה שחולפת מהר, וחג הסוכות אינו מובן לו כלל ואינו אלא כמה ימי פגרה, אין לו כל בעיה להקל ראש במשמעויותיהם של הימים.
ואצלינו?…
***
שתי מערכות ימים נפגשות בחודש תשרי.
מערכת הימים הנוראים ומערכת שלשת הרגלים. פסח ושבועות שייכים לשלשת הרגלים. ראש השנה ויום הכפורים שייכים לימים הנוראים. בחג הסוכות שתי מערכות הימים נפגשות. סוכות הוא השלישי ברגלים, ורבה בו השמחה. ומאידך – "בחג נידונים על המים" ומידי יום מתפללים תפילה לישועה ולמתנת המים שיהיו לברכה ולא לקללה. והיום השביעי של חג הסוכות, הושענא רבה, מסיים את מערכת ימי השמחה ומערכת הימים הנוראים גם יחד.
ימי השמחה הם ימי האהבה, שמעורבת בהם יראה.
הימים הנוראים הם ימי היראה, שמעורבת בהם אהבה ושמחה, והוא שאמר רבי שמעון בר יוחאי. "אני שמחתי מתוך יראתי ויראתי מתוך שמחתי".
גם בימי היראה משמשת האהבה והשמחה גורם משמעותי. שהרי ראש השנה הוא יום בו הקב"ה עומד כביכול בבחינת מלך בעולמו (לשון רמח"ל במאמר החכמה). הַמְלָכָה נעשית על ידי צרוף של אהבה ויראה נאמר: מקרב אחיך תשים עליך מלך. ואחים אוהבים זה לזה. ונאמר "שום תשים עליך מלך". ודרשו חז"ל: שתהיה אימתו עליך. זהו שנאמר "מלאכים יחפזון וחיל ורעדה יאחזון – מחד. ו"לכו אכלו משמנים ושתו משמנים ושלחו מנות לאין נכון לו" – מאידך.
גם יום הכפורים שהוא ודאי יום של יראה הוא גם יום של שמחה, כמו שאמרו חז"ל "לא היו ימים שמחים לישראל כיום הכפורים".
***
במבט ראשון נראה שבימי הדין אנו מסתכלים עם הפנים קדימה, רוצים בסך הכל לחזור הביתה בשלום, להיכתב בספרם של צדיקים ולזכות שהשנה הבאה עלינו תהיה לטובה ולברכה, לששון ולשמחה, לישועה ולנחמה.
אך באמת אין הדבר כך. אמנם ודאי שימים אלו הם הימים בהם נחרצים גורלות ועל המדינות בו יאמר אלו לחרב ואלו לשלום… ובריות בו יפקדון… מכל מקום אין מבט זה ממצה את מהותם של הימים.
הרי ימי השמחה ודאי קדשו לעצמם וקדשו לעתיד לבוא, הוה אומר: שמחים בימי השמחה ואוספים כוחות להמשך. לבנות את המשך החיים על יסוד השמחה ששמחנו בחג. כך גם ימי הדין. לא רק העתיד מוכרע כאן אלא גם ההווה יקר מכל כשלעצמו ובדיוק כמו שעומק השמחה ישפיע על צורת החיים בהמשך כך גם עומק הרגשת חרדת הדין ישפיע על החיים בהמשך ולא רק בגלל הדין שייגזר למעלה אלא גם בגלל מציאות חיינו שמתעלה בימים אלה ועליה בונים את המשך החיים בשנה הבאה עלינו לטובה.
הימים האלה הם בראש ובראשונה ימי תפילה. כל העניינים השונים שבימים אלה קשורים לתפילה. תקיעת שופר נעשית תוך כדי התפילה (במיוחד תקיעות דמעומד שהן עיקר התקיעות), התפילה קשורה גם לתשובה שהיא מענייני הימים האלה, כמו שאומר רבנו יונה ב"שערי תשובה" שאחד מהמרכיבים בדרך לתשובה זו התפילה. יום הכפורים כולו תפילה וגם התענית מסייעת לכך שכן הסעודות מפנות את מקומן לתפילה וכל היום עומדים בתפילה.
כשאדם מתפלל ומבקש בקשות ואינו מרגיש שבקשותיו נענו נראה לו לעתים כי הייתה זו תפילת שווא או לפחות תפילתו היתה לשווא. גישה זו מבטאת אי הבנה ביחס לכל ענין התפילה. אין מטרת התפילה לבקש בקשות. מטרת התפילה היא להתקרב אל הקב"ה ולעמוד לפניו. העובדה שהקב"ה מאפשר לנו לפנות אליו ולבקש בקשות היא עצמה הבעה של קרבה. אין אדם מבקש בקשות מזרים. בן מבקש מאביו או מאמו, מה שלא יבקש לעולם מאחרים. ועל כך אנו אומרים ב"מודים דרבנן" מודים אנחנו לך… על שאנו מודים לך, כלומר, מודים על עצם האפשרות שנתת לנו להודות לך.
***
הנה מצינו שאם אדם טורח והולך למקום רחוק להתפלל מקבל על הליכתו שכר פסיעות ולא מצינו שכר כזה, שכר פסיעות, אם אדם מאריך דרכו ללכת לקיים מצוה כלשהי. אדרבא, אם אדם יאריך את דרכו לבית המדרש ללמוד תורה יחשב לו הדבר כביטול תורה.
אמר הרב הוטנר שרק בתפילה שייך שכר פסיעות כי מהותה של התפילה היא להתקרב לקב"ה וממילא ההליכה לתפילה היא מעין ענין התפילה עצמה…
גם תשובה היא התקרבות לקב"ה ואכן, כאמור לעיל תפילה כרוכה בתשובה וזהו שאומר הושע "לכו ונשובה אל ד'".
כשמתבררים היסודות האלה מתברר גם כי ראש השנה ויום הכפורים הם חוויה רוחנית עצומה שאיש שחווה חוויות אלה בצורה הנכונה לא יוותר עליהן לעולם.
לא פלא הוא שהשמחה והיראה משמשים יחדיו כי כשהשמחה היא שמחת הלב ומהווה בעצמה עילוי רוחני והיראה היא יראת הרוממות המעלה ומרוממת את הירא אל הנורא. מה לנו ולכל הדיבורים השטחיים שלצערינו הורגלו אליהם ברחובה של עיר. מה לנו ולשיחה ההמונית על "חגי תשרי" שדנים עליהם כאילו כל עניינם הוא התכנסויות ומסיבות חברים.
אין כל קשר וכל זיקה בין ימי היראה והשמחה המעורבים זה בזה לבין "חגי תשרי" עליהם מרבים לדבר בתקשורת ובחוגי ממשל בימים אלה. וגם על ההבדל בין החוגגים את "חגי תשרי" לבין העומדים לפני ד' בימי היראה והשמחה היה מקום לומר את תפילת רבי נחוניא בן הקנה. המודה על שחלקנו בין יושבי בית המדרש ולא בין יושבי קרנות. אלא שתמיד אמירת תפילה זו בהבעת תודה לקב"ה כרוכה בכאב לב עמוק על אותם אלה שטרם זכו ומסלפים את המושגים מתוך ריחוקם, ריחוק היוצר אי הבנה פטאלית והיעדר הרגשה מינימלית.
