חודש אייר הוא החודש בו מציינת "מדינת ישראל" את ייסודה ויש המנסים לראות בכך שלב של יציאה לחרות
זה עתה חלף חג הפסח, בו חגג עם ישראל את יציאתו לחרות. חודש אייר הוא החודש בו מציינת "מדינת ישראל" את ייסודה ויש המנסים לראות בכך שלב של יציאה לחרות.
אמנם כאן המקום להזכיר את כותרת מאמרו של ד"ר נתן בירנבוים, שהיה ממייסדי "התנועה הציונית", וחברו ושותפו של ד"ר תיאודור הרצל, בטרם חזר בתשובה והיה לאחד מהוגי הדעות של אגודת ישראל. כותרת המאמר שראה אור בציריך בשנת תרע"ט היא: "בגלות אצל היהודים", וכך אמר ד"ר בירנבוים בין השאר: "ביום בו הבריק במוחות היהודים הרעיון, כי האור יהל בניכר ובמחננו שורה האפילה, ולכן יש להכניס את האור לתוך האפילה, בו ביום החלה הגלות שלנו אצל אחינו היהודים. בראשונה עוד חמלו עלינו – הבטלנים, כעבור זמן מה הפכה החמלה לכעס וחרון אף: הנשמע כדבר, מבקשים להעניק לנו אורחות בני אדם, לעשות אותנו לדוקטורים ולמומחים בהלכות הקולנוע בתי המרזח והקפה – ואנו עוד מרהיבים להתנגד… אבל מה נעשה ואנו נאלצים להתנגד, לבנו מתנגד, דתנו הקדומה אינה מאמינה באושר הצפון בחדשות, אפילו אומות העולם בוחלים באנשי ה"אור" וב"אורותיהם " האפלים…
"…כנראה הננו תופסים ביתר קלות את בעיית גלותנו אצל אומות העולם מאשר את בעיית גלותנו אצל אחינו המתנכרים לתורה ולמצוות. בשעה שאומות העולם רוצצות אותנו, מתנכלות לקדשנו, מתערבות בעניינינו, אנחנו מוחים, מחפשים מוצא של הצלה… אבל בשעה שאחינו המתנכרים הנופלים מאתנו במספר, משפילים אותנו עד דכא. בשעה שהם לא רק מתערבים בעניינינו אלא מעבירים אותם לסמכותם היחידה, בשעה שהם לא רק מתנכלים לקדשינו אלא אומרים לחסלם כליל חלילה, אנחנו שמים בשעה זו יד לפה ואיננו מנסים אפילו להתגונן!".
דברים כדרבנות אלה נכתבו בשנת תרע"ט בטרם הוקמה המדינה. עם קום המדינה שועבדו כל תושביה כולל אלה המאמינים בתורה משמים והרוצים לחיות על פי תורה, למערכת חוקים זרה שאין לה ולחוקי התורה ולא כלום. ובכך השעבוד למה שד"ר בירנבוים מכנה "בגלות אצל היהודים" הועמק וקיבל צורה מגובשת ומסוכנת הרבה יותר.
ונסביר:
יש שעבוד "במקרה" ויש שעבוד "בעצם" (- אם נשתמש במושגים של מהר"ל), כשאדם כופה עצמו על חברו ומשעבדו זה "שעבוד במקרה", כי בכל רגע עשוי המשועבד לפרוק את העול. כך כששודדי אדם כולאים אנשים ומוכרים אותם לעבדים, אין האומללים משועבדים "בעצם", כי תמיד יכול מאן דהו לפדותם מהעבדות. לא כן כשחוק המדינה משעבד, במקרה זה השעבוד הוא "שעבוד בעצם" כי אין לאזרח לאן לברוח, ואין מי שיפדה אותו, הרי מלוא כל המדינה חוק ואנא מפניו יברח.
יוסף נמכר לעבד אך לא היה משועבד "בעצם", כי ניתן היה לשחררו, כפי שאכן היה. לעומת זאת כשקם מלך חדש. החל שעבוד מסוג אחר, פרעה כינס את "ממשלתו" ואת "יועציו" והוחלט על שיעבוד על פי חוק המדינה, היה זה "שעבוד בעצם" כי מעתה המדינה היא זו ששעבדה אותם. וכשנגאלו עברו משעבוד מצרים להיות עבדי ה', שזו החרות האמיתית כמו שאומר רבי יהודה הלוי:
עבדי הזמן עבדי עבדים הם
עבד ד' הוא לבד חופשי
וכמו שנאמר במשנה באבות "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה". כל שעבוד לחוק אנושי שאינו חוקה אלוקית הוא שעבוד בעצם. ובהמשך נסביר איך השעבוד לחוק האלוקי הוא החרות האמתית.
גם ב"שעבוד בעצם" כזה יש דרגות. במצרים הייתה דרגת השעבוד גבוהה ביותר. וכך היה גם בגרמניה הנאצית כשהשעבוד של העם היהודי היה על פי חוקי המדינה, החל מחוקי נירנברג וכלה בחוק שהתקבל ברייכסטאג שחייו ומותו של כל אדם ב"רייך" נתונים בידי ה"פירהר". היה זה אפוא "שיעבוד בעצם" בדרגה הגבוהה ביותר.
משהשתחררו מן המחנות הקימו "מדינת חוק" אלא שחוק זה אינו חוקת האלוקים אלא צביר של חוקים אנושיים שלהם משועבדים תושבי המדינה וממילא משועבדים שוב לחוקי אדם ובוודאי שחרות אמיתית אין כאן.
***
אנשי כנסת הגדולה, מתקני נוסח תפילת העמידה, שרטטו לנו את התהליך לקראת הגאולה השלמה על כל שלביו, תהליך שהולך ומתרחש מול עינינו בעליל. כפי שיבואר להלן:
תקע בשופר גדול לחרותנו
בקשה זו היא למעשה כותרת למה שייאמר בהמשך, אנחנו רוצים גאולה ובשורתה הסופית תהיה על ידי תקיעה בשופר גדול.
תקיעת שופר קשורה תמיד לגאולה, בתורה מופיעה התקיעה בשופר ביום הכפורים של יובל. כשנשמע קול השופר ברמה, העבדים משתחררים מאדוניהם ושבים לבתיהם. "השופר הגדול" שלתקיעתו אנו מייחלים בברכה זו הוא הקרן הימנית של האיל שהקריב אברהם בסופה של עקידת יצחק. שם נולדו השופרות. קולו של השופר השמאלי "הקטן" נשמע במעמד הר סיני. שם נאמר "ויהי קול השופר הולך וחזק מאד" (לעומת "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול" שעל כך אנו מתפללים בברכה זו של "תקע בשופר גדול לחרותנו"). גם מעמד הר סיני היה מעמד של חרות שנאמר "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה".
כיון שהקרניים של האיל, שני השופרות, מבשרים חרות, הווה אומר שעקידת יצחק הייתה שיא החרות. ולכאורה היה המעמד הזה שיא השעבוד, כשאברהם אבינו שיעבד את כל כולו לקב"ה כי הרי כל עצמו של אברהם היה טמון ביצחק כמו שנאמר "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו…" וגדולה הייתה אהבתו של עמוד האהבה הזה לבנו יצחק, ועתה כשעקד את יצחק כדי לציית לציווי הבורא, שעבד את כל כולו לקב"ה. ומדוע כאן נולדה החרות הבאה לידי ביטוי בשופרות השנים?
אלא שהוא שאמרנו, שהשעבוד לחוקי האלוקים היא היא החרות, וכאן שעבד אברהם את כל כולו לרצון האלוקי.
ואולם, יש לדייק יותר. ולומר כדלהלן:
מדוע האיל וקרניו מבטאים את העמידה של אברהם בנסיון העקידה, הרי האיל הגיע אחרי שכבר עמד אברהם בניסיון והראה נכונות גמורה לשחוט את יצחק, אלא שאז אמר לו הקב"ה "אל תשלח ידך אל הנער". במה זכה האיל שמבטא את העמידה בנסיון?
איך הגיע האיל? – אחרי שהקב"ה אמר לאברהם "אל תשלח ידך" עמד אברהם ואמר: אבל אני רוצה כי ראיתי שאתה רוצה ועכשיו אתה אומר לי לא לעשות זאת כי אתה יודע כמה שקשה לי הדבר אבל אם אתה רוצה גם אני רוצה… ובכך קיים אברהם את דבר המשנה שאומרת "עשה רצונך כרצונו".
רק כאן התברר שאברהם אכן הצליח לעמוד בכבוד בנסיון. כי כל עוד שהציווי האלוקי היה בתקפו היו יכולים לטען שיד ד' וציוויו היו כה חזקים על אברהם עד שהצטמצמה מאד הבחירה שלו. אבל אחרי שנאמר לו "אל תשלח ידך אל הנער", הווה אומר שהציווי האלוקי פקע, ועתה כשאברהם אומר "אני רוצה בכל זאת" הוא ממליך את הקב"ה על עצמו ברצונו, וזה שיא החרות!
וכך גם קורה כשממליכים מלך, כי מלך פירוש מי שצומח מתוך העם ("מקרב אחיך תשים עליך מלך") וברצון העם (וכך היה אצל שאול שבתחילה אמור בני בליעל "מה יושיענו זה" ואחרי הנצחון על עמון כשקבלוהו בשמחה על עצמם אמרו "לכו ונלכה הגלגל ונחדש שם המלוכה"). כמובן שאחרי שממליכים את המלך מקבלים את כל החלטותיו.
אחרי שאברהם קיבל על עצמו את הציווי האלוקי ברצונו ועשה רצונו כרצון ד', הרי קיום הציווי היה ביטוי לשיא החרות ולכן האיל שהגיע בעקבות רצונו זה של אברהם מבטא את החרות שבעקדה.
***
גם במעמד הר סיני קיבלו בני ישראל את הציווי האלוקי ברצונם. לפני המעמד אמרו "נעשה ונשמע" ובכך גילו כי רצונם כרצונו ויהיה רצון זה אשר יהיה. ואז כפה עליהם הקב"ה הר כגיגית ונולד המושג של "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה".
בראש השנה כשממליכים את הקב"ה, עושים זאת כמו בכל המלכה – מרצון וממילא נשמע קול השופר כמו שנאמר: "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, ובמה – בשופר".
זהו שמתפללים תקע בשופר גדול לחרותנו. אך ארוכה הדרך לחרות והיא נעשית בשלבים ולכן ממשיכים ומבקשים:
ושא נס לקבל גלויותינו
השלב הראשון יהיה לכנס את היהודים מן הגלויות. תהליך זה מתרחש כפי שאנו רואים שהחל התהליך והיהודים מכל העולם התחילו להתקבץ וממשיכים להתקבץ בארץ ישראל.
וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ
אחרי שהיהודים יתקבצו, עדין לא יהיו מאוחדים לא יהיה "יחד" הרי רואים בבירור עד כמה מפולגים היהודים כיום ועד כמה הסיסמא שהמציאו בעקבות האסון של שמיני עצרת תשפ"ד "יחד ננצח" רחוקה ממה שמתרחש במציאות. האיחוד הוא שלב נוסף. וכמו שאומר מהר"ל ב"דרך חיים" על שאומרים "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ": מתי ישראל הוא "אחד"? אומר מהר"ל שעם ישראל מחולק לשלשה עשר שבטים לפי המתכונת של "אחד" – בגי' 13. א' – שבט לוי. ח' – בני האמהות. וד' – בני השפחות. ובימינו, אומר מהר"ל, א' – גדולי ישראל, נושאי דגל הקדושה. ח' – המוני בית ישראל הכשרים. וד' – הפחותים. כשגדולי התורה בראש ואחריהם נמשכים המוני בית ישראל הכשרים ואליהם מצטרפים הפחותים, יש "גוי אחד בארץ". אך אם המצב הפוך, והפחותים בראש ואחריהם נגררים המוני בית ישראל הכשרים וגדולי התורה נדחים אל הסוף, הרי מ"אחד" נהיה "דחא" והוא כדוגמת שני מגנטים, שכאשר מכוונים אותם נכון זה לעומת זה, הם נצמדים זה לזה. וכשהופכים את הקטבים, הם דוחים זה את זה.
וקבצנו יחד – בצורה אחדותית נכונה כנ"ל.
***
השיבה שופטינו כבראשונה ויועצנו כבתחילה
אחרי שיבואו לארץ ישראל תהיה בעיה עם מערכות החוק והמשפט… שהחוק (כפי שמחוקק בפרלמט – ב"כנסת") לא יהיה חוק של תורה. והמשפט גם הוא יהיה רחוק מאד ממשפטי התורה. וממילא לא תהיה החרות ראויה לשמה. ולכן כדי שנצא לחרות, מתפללים אנחנו שמערכת המשפט תחזור ותהיה "כבראשונה" – משפט של תורה… ומערכת החוק – "ויועצינו" תהיה "כבתחילה".
מה שרואים מול עינינו בפליאה כיצד מערכות החוק והמשפט מתישות זו את כוחה של זו עד כדי שמדברים בבירור על משבר חוקתי, ברכה יש בזה, כי מתקרבים למצב בו נוכל לראות את הבסיס למילוי בקשתנו זו של "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצנו כבתחילה". וממילא –
והסר ממנו יגון ואנחה
ומיד אחר כך – התפילה שלמלשינים אל תהי תקוה ועל הרשעה שתאבד, ומיד אחר כך התפילה על הצדיקים ועל החסידים שיוצבו במקום הראוי להם. ואחר כך שיבת השכינה לירושלים – ולירושלים עירך ברחמים תשוב, ובעקבות זאת את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח.
