מובא שראשי תיבות מכמה פסוקים מרמזים על "אלול", האחד הוא "אני לדודי ודודי לי", והשני: "ומל ד' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך". שני רמזים אלה מובאים ב'משנה ברורה' בפתיחה להלכות ראש השנה (תקפ"א) וכן אמרו על הפסוק "איש לרעהו ומתנות לאביונים".
ישנם שני סוגי קשר בין בני אדם, ולכל אחד מעלה וחסרון. האחד הוא קשר מולד, קשר דם. כמו אב ואם לבן או בת. אח או אחות, בן או בת ביחס להורים. קשר זה לא ניתן לפירוד. אין הליך שיכול להפריד בין הורים לילדים ובין אחים ואחיות זה מזה. ומאידך, איש לא בחר את קרוביו אלה, הוא קיבל אותם כמות שהם לטוב ולמוטב. לעומת זאת, קשר נישואין הוא קשר שנעשה מתוך בחירה, היתה לחתן אפשרות להימנע מלארס את כלתו, ולה, כמו כן, היתה אפשרות להימנע מלהתארס לו. הם בחרו זה בזה, ומאידך קשר זה אינו קשר דם, אינו קשר מולד וניתן לפירוק על ידי גט…
הקשר בין הדוד שבשיר השירים לרעייתו, הוא החזק שבקשרים, כי מצד אחד יש כאן דוד ואחיינית – קשר מולד, קשר דם, קשר שלא ניתן לבטלו. ומאידך הם בחרו זה בזה והם בעל ואשה. דוד ואחיינית הם דרגת קירבת הדם הגבוהה ביותר שאינה מונעת חיתון, מותר לדוד ולאחיינית להתחתן. ולכן קשר זה הוא הביטוי לקשר החזק ביותר שבין שניים, מכיל הוא את שני סוגי הקשרים ולזה נמשל הקשר בין עם ישראל להקב"ה. מצד אחד "בראשית ברא אלוקים" – בשביל עם ישראל שנקראו ראשית, ומאידך "אשר בחר בנו מכל העמים".
בחודש אלול בא לידי ביטוי הקשר בין הקב"ה לעם ישראל באופן החזק ביותר ולכן הדימוי הנכון הוא הדימוי של שיר השירים, של הדוד והרעיה ולכן אלול נרמז בפסוק "אני לדודי ודודי לי".
בדיוק כשם שאין החתן יכול לקדש את כלתו חוץ מאבר זה או אחר שבגופה, כך רעיית הקב"ה הלוא היא כנסת ישראל, חייבת להיות מאוחדת כולה לקראת הקשר הזה. ואכן, כשנוצר הקשר היו כולם כאיש אחד בלב אחד, שנאמר "ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דיבר ד' נעשה", ועל המילה "כל" שבפסוק זה דרשו חז"ל "כל העם יחדיו – כאיש אחד בלב אחד".
***
בחודש אלול הראשון שאחרי מתן תורה עלה משה אל ההר כדי לחדש את קשר הנישואין ולדאוג ללוחות שניים. למטה עמד העם והכין עצמו לקבלה. אחרי שאלה שהיו מעורבים בחטא העגל קיבלו את עונשם, חזר העם להיות כאיש אחד ובלב אחד לקראת התיקון של "סלחתי כדברך" ושל לוחות שניים שירדו ביום הכיפורים.
מידי שנה אנו נערכים מחדש לקראת יום הכיפורים בו מחדשים את קשר הנישואין בין הקב"ה ועם ישראל ובימים האלה הקשר הוא בבחינת דוד ורעיה – אני לדודי ודודי לי – החזק והעמוק שבקשרים וזאת בתנאי ש"איש לרעהו ומתנות לאביונים", שאנחנו נאסוף את כל הכוחות הפנימיים וכאיש אחד בלב אחד נכין ליבנו לקראת העמקת הקשרים עם הבורא.
פעמים רבות מדברים על כך ששומרי המצוות כיום אינם אלא מיעוט בעם, ואין הדבר נכון. כי שומרי המצוות רואים עצמם כחלק מרצף הדורות. וכשם שפעם הקימו משרד שיבדוק את השלכותיו של כח חוק על הדורות הבאים, כך אנו בודקים כל דבר ביחס לדורות עברו אם זקנותו של העם אינה מביישת את ילדותו. לעומת זאת, אלה שניתקו עצמם ממורשת הדורות אינם יכולים לנכס לעצמם איזושהי זכות פרי עמל הדורות מהם כאמור התנתקו.
לקראת עמדנו לפני ד' למשפט, עוברים אנו דרך חודש אלול שאחד מראשי התיבות שלו הוא "ומל ד' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך", הקב"ה לא מסתפק ב"לבבך", הרעיה אינה מורכבת מדור זה או אחר לבדו. כדי להיות בקשר של רעיה לדוד צריכים אנו להיות חוליה בשושלת הדורות "את לבבך ואת לבב זרעך".
