– 1 –
תגובות רבות קיבלתי אודות הטור "מליצי יושר" שהחל בתיאור היחס של משפחת ברנשטיין הנאצלת כלפי נהג המיניבוס בו נהרגו שבעה מבני משפחתם.
רוב התגובות היו כמובן תומכות ואוהדות אך היו תגובות של קוראים שלא אהבו את השמחה שלי על עונשו המועט של הנהג בבחינת "לשמחה זו מה היא עושה".
הגדיל לעשות אחד הקוראים שהאשים אותי באחריות לתאונות דרכים שייגרמו ח"ו, עקב מה שהוא מכנה "התייחסותך הסלחנית לצעירים הנוהגים בפראות".
לשבחו של אותו קורא ייאמר כי ניכר מתוך כתיבתו כי מדובר ב"תוכחת אוהב" וכי הדברים נכתבו מדאגה אמתית ועמוקה לזילות ההתייחסות לנהגים פרועים. אציין כי אותו קורא הוא עקבי ביותר שכן רשם לי מחאה דומה כבר לפני שש שנים כאשר תיארתי ב"יתד נאמן" את התרגשותי מול יחסה הטוב של משפחת ברנשטיין.
"חיים היקר והאהוב, סלח לי על הכותרת אבל היא נוסחה משום שכתבתי לך לפני שש שנים ולא לקחת את הדברים לתשומת לבך. התרעתי אז על שהעלית על נס את חנפני הרוצח וזאת בניגוד לרצון הבורא שציוונו להשליכו לעיר מקלט. רחמנות הנוגדת את התורה, היא אכזריות".
"ההורג בשוגג הוא רוצח", כותב האיש, "ברור שיש גזירה משמים על הקרבנות ולכן אין לאבלים להתאבל יותר מדי אבל אין גזירה משמים על הנהג שהוא יהרוג אותם. הוא עשה זאת מתוך בחירתו החופשית בשוגג או בזדון, ואין לנו רשות 'ללקק' אותו".
המכתב הנושא את הכותרת "חיים ולדר מעודד רצח" מסתיים במילים: "אנא ממך אהובי היקר, תן פומבי לתיקון הטעות באותה הבלטה של החטא…"
– 2 –
היה שווה להביא את המכתב הזה, ולו כדי ללמד את הקוראים איך ניתן לכתוב מסר שתוכנו קשה עד מאוד, בצורה שמשכנעת את מקבלו שהדברים באמת לא נאמרים כעלבון אישי אלא כרצון כן ואמיתי לזעוק זעקה. אך מעבר לכך ראיתי מקום לעורר דיון בכל הנושא של סליחה וסלחנות במקומה או שלא במקומה.
אני מוכרח לציין שבכל פעם בה הבעתי את התפעלותי לתגובה אצילה של משפחה כלפי מי שהרג בשוגג את יקיריה, הייתה אך ורק במקרים בהם היה מדובר בשוגג גמור, כגון נהג ששכח את ילדי השכנים ברכבו או נהג הסעות שדרס שלא במתכוון ילד שרץ אל בין גלגליו. לעולם לא הייתי מתפעל מסליחה לנהג שנהג בשכרות ובוודאי שלא במקרים של פגיעה במזיד בזולת, בעיקר כנגד ילדים. במקרים כאלה אני מסכים עם הכותב הנכבד שכל גילוי של תמיכה עשויה לעודד מקרים נוספים.
אולם, לגבי פגיעה בשוגג, אין ספק כי ענישה לא תועיל, לא לגבי הנהג השבור בלאו הכי ולא לגבי הנהגים הבאים. מבין זאת גם בית המשפט החילוני הנמנע מלהעניש הורים ששכחו את ילדיהם למוות ברכב לוהט, זאת מההבנה הפשוטה שבדברים כאלה אין צורך בהרתעה כי כשאנשים שוכחים את ילדיהם למוות, הם אינם עושים זאת בגלל המחשבה שיקבלו עונש קל. אם אדם שוכח, הוא שוכח גם את העונש.
-3-
אך כאן בטור הזה, איני מתיימר להתקרב אפילו להכרעות הלכתיות. העיסוק שלי הוא להביט פנימה, אל תוך תהליכים המתרחשים בציבור ובליבו של האדם פנימה.
וכל מה שרציתי לומר ועודני רוצה לומר הוא שהעובדה שמשפחות חרדיות מגלות סלחנות כלפי כאלה שגרמו לנזק נורא בשוגג (ושוב אני מדגיש בשוגג), היא הוכחה שציבור הלומד, מתחנך ושומר על חוקי התורה ומצוותיה, הינו ציבור עם מידות נאצלות ומיוחדות במינן.
ואגב, לא רק כשהנהגים הם חרדים, ידועים לי מקרים בהם חילוניים שפגעו בשוגג זכו להגנת המשפחות אם אלה היו חרדיות, ובכן עובדה זו משמשת סנגוריה על הציבור כולו.
אני בפירוש מנופף בניסוי שנערך ע"י עיתון חילוני בו "אבדו" חמישה ארנקים בכל עיר, כשהתקיים מעקב אחריהם ורק בבני ברק הוחזרו ארבעה מתוך חמישה (החמישי נמצא על ידי עובדת זרה), זה אומר משהו. וניסוי נוסף, בו אדם שהתחזה לקבצן מדווח שרוב האנשים שנתנו לו כסף חבשו כיפה (ומי צריך את הניסוי הזה. לכו לרחובה של עיר לא חרדית ותתבוננו בקבצן במשך חצי שעה. מי נעצר, מפשפש בכיסיו נותן לו. זה לא יאומן).
זו הסיבה שאני מתרגש בכל פעם מחדש מיחסם של אנשים שומרי תורה ומצוות ללא יוצא מן הכלל כלפי מישהו שאיתרע מזלו לגרום להם בשוגג את הרעה הגדולה ביותר בעולם. "מאת ד' הייתה זאת היא נפלאת בעינינו" נרשם על שבע המצבות. יש כאן גם שיעור באמונה שהכול מאתו יתברך, וגם שיעור במידות טובות ונאצלות.
-4-
אני שמח שהחברה שאנו חיים בה היא חברה עדינה יותר, סלחנית יותר, פחות שואפת נקם. יותר נכונה לוותר ואף לקרב את מי שהיא יודעת שלא באמת אשם במה שקרה.
אני סבור שסלחנות היא משהו שאינו מוגבל לנהגים שדרסו בלי כוונה, אלא גם בחיים עצמם. בשכונה, בתור, בבית הכנסת, במכולת, בין שכנים ובתוך המשפחה. היכולת לסלוח זה לזה הופכת את החיים שלנו לאפשריים יותר, לזורמים יותר ולאיכותיים יותר.
ובבואנו ליום הדין, אשר אין איש בארץ אשר לא יחטא, נוכל לבוא לפניו ולומר "אדון הסליחות, סלח לעמך סלחנים בני סלחנים…"
