בשבוע שעבר עסקנו בנושא המִקסום, בדור השפע שלנו בו ככל שלאנשים יש רווחה כלכלית, כך הם מטופלים יותר ובלתי מרוצים. בשידוכים זה הופך להיות גרוע עוד יותר, עם השלכות בלתי רגילות לעתיד.
מרן הגאון הגדול רבי אהרן ליב שטינמן זצוק"ל אמר לי (ולא רק לי) כמה וכמה פעמים "מי שרוצה – משתדך".
יהיו שלא יאהבו את הסעיף הזה, כי יראו בו מעין האשמה של ציבור המתקשה גם בלאו הכי. אבל מניסיון העבר חשוב שהדברים ייכתבו למען מי מהציבור הזה שפתוח לחשיבה אחרת, נועזת יותר.
מרן זצוק"ל סיפר לי איזה שידוכים עשו אחרי השואה. שההתאמה היחידה הייתה היות שני בני הזוג אלמנים, או פחות מזה. רק הוא היה איש והיא אישה…
ומהשידוכים הללו יצאו הבתים הכי חשובים בישראל, ובני הזוג חיו באושר ובעושר.
אני בפירוש חושב שגם כאן יש עניין של חינוך. וזה הרבה יותר רחב משידוכים. יש בתים שמחנכים את הילדים שלהם לשמוח במה שיש להם. לא נלחצים לא מציונים לא גבוהים ולא משוני של אחד הילדים מקו המשפחה. פשוט זורמים. ומי שזורם – זורם גם בשידוכים.
ויש כאלה ש'ממקסמים'. הם לעולם לא יהיו מרוצים, אלא אם כן יקבלו בדיוק את מה שסימנו מראש. אם הילד/ה קיבל/ה בתעודה 8 הם באבל. אם ילד לא התקבל למוסד שהם רצו, הם רואים בזה כישלון אישי. בשידוכים הם מציבים מראש תנאים שלא ניתן לעמוד בהם וגם כשסוף סוף מגיעה הצעה מתאימה, הם תמיד יזכרו שהייתה הצעה טובה יותר, ואם כבר התעקשנו, אז למה שנרד עוד יותר?
אני זועק לפעמים להורים: "תחטפו את הנחת שלכם. תעזבו את השטויות ופשוט תתמקדו במה שבאמת חשוב לילד/ה שלכם".
אבל הם מביטים בי כמי שנפל מהירח. "נראה לך שאני אתפשר?!"
***
מהציפייה למושלם אפשר רק להתאכזב. הוספת אפשרויות רק מעלה את רמת הציפיות – ולכן רמת שביעות הרצון יורדת בהשוואה למצב שבו לא היו אפשרויות.
בעבר, כשלא היו אפשרויות רבות, בני אדם היו אפילו מופתעים לטובה. בעולם השפע של היום לא ניתן להיות מופתעים לטובה, מכיוון שהציפיות מראש בשמיים. בשלב מסוים מערכת הבחירה שלנו הופכת להיות אדישה ואפילו צינית ואז שוב דבר לא באמת מעניין. שום דבר לא יגרום לנו לקום מספת הנוחות או מהדמיון שבנינו לעצמנו.
העולם מתקדם – ובעל החלומות נותר לחלום. וככל שעובר הזמן, החלומות הופכים לרעים יותר, כי ככה נראים חלומות כשהם פוגשים את המציאות.
***
אולי תתעצבנו, אבל אני חושב שהקורונה הגיעה לעולם בדיוק בזמן.
העולם מתפוצץ מחוסר שביעות רצון, מחתירה לשינוי, לא משנה איזה שינוי, כל זה נובע מחוסר שביעות רצון תמידי.
בזמן האחרון קראתי המון על מהפכת התיעוש. על ההתקדמות הבלתי אנושית של העולם, על החתירה לעשות את החיים נוחים יותר, כשמדובר בנוחות הגוף, בלי להבין איזה מחיר משלמת הנפש.
החברה החרדית הצליחה לשמור על עצמה פחות או יותר ממהפכת התיעוש. היא לא נלחמה בה, אלא הגבילה את עצמה. אם בהגבלת ההיחשפות לתכני 'עולם השפע המאכזב' ואם בדרך חיים של גבולות ברורים בין מותר לאסור.
אך למרות המאמצים להגבלה ולריסון, גם אלינו, בפרט בדור הצעיר, אבל לא רק, חדר הפינוק הזה, שתחילתו שפע וסופו חולשה, מצוקה ואי שביעות רצון.
כשפרצה הקורונה לחיינו והבהלה אחזה בכל, ניגש אלי ידיד והתעניין בדאגה כמה זמן ייקח שנגיע למחסור בלחם.
אמרתי לו: אולי זה היתרון בבהלת הקורונה. בורא עולם עשה 'רִיסֶט'. עצר את העולם. כדי לפקוח עיני יושביו. אנשים שהתבכיינו על שטויות, יקבלו פרופורציות ויתחילו להיות מאושרים שיש להם לחם.
העולם כולו נכנס לבידוד. בידוד הוא אקט של התכנסות למחשבה רצינית. על הנכון והבלתי נכון, על מה שיש ומה שאין, ועל מה אנחנו באמת רוצים.
שווה לנו לקחת את הזמן, להתבונן אל תוך עצמנו, ולקבל החלטות נכונות שישפיעו לטובה על העתיד של כולנו.
