1.
השבוע התקשר אלי ידיד. סיפר לי כי קרא זה עתה סיפור מתוך "ילדים מספרים על עצמם 5" ושמו "קשקוש של פרס", והוא מבקש שאסביר לו "מדוע הוא אוהב אהבת נפש את המחנך שמופיע בסיפור?"
הסיפור עוסק בילד שהתאמץ מאד להצליח בתחרות "המחברת היפה ביותר", התגבר על הקושי שלו בכתיבה תמה והצליח להוביל על חבריו עד שבשלב מסוים, ממש לפני קו הסיום, הוא מגלה שמישהו קשקש לו על המחברת והרס אותה לחלוטין.
הילד נשבר מאד, אך המחנך מודיע לכיתה, כי העובדה שמישהו בחר לקשקש דווקא על המחברת שלו מעידה יותר מכל כי הוא ראוי לפרס הראשון, כי אחרת אותו ילד אלמוני היה מקנא במישהו אחר ומקשקש על המחברת האחרת.
"הילד האלמוני שקשקש על המחברת שלך למעשה הכתיר אותך כילד הזוכה, כי במעשה הנורא שלו כאילו זעק שהוא מעריך אותך ורוצה להיות כמותך".
"למה אתה אוהב אותו?" אמרתי, "כי הוא הצליח להפוך אירוע טראומטי לאירוע חיובי. להסיט את הטראומה ותחושת הפגיעה של הילד לאות של כבוד ויקר".
קוראים לזה "להפוך את הלימון ללימונדה".
בחיים יקרו לנו דברים טובים ודברים רעים. אלה הם החיים. לא כל לימון צריך להפוך ללימונדה, אבל לכל אדם צריך להיות את המנגנון הזה. קוראים לזה חשיבה חיובית.
אני לא מדבר על זה שישנם אנשים שיודעים להפוך את הלימונדה ללימון, כמו ההוא שמתבכיין ש"המזגנים בחמשת הדירות שיש לו התקלקלו" (אמיתי). אני מדבר על יכולת טבעית או נרכשת לספר לעצמנו את סיפור חיינו בצורה חיובית. כי גם אם איננו יכולים לשלוט בגורלנו, שנקבע מלמעלה, אנו בפירוש יכולים לשלוט בפרשנות של האירועים. ועל כך נאמר "איזהו עשיר השמח בחלקו".
אני גם מציע בזאת לברר בשידוכים על המועמד/ת האם יש להם חשיבה חיובית או לא. שכן התכונה הזו קובעת לטוב ולמוטב את החיים עצמם. למי שיש חשיבה חיובית ימצא את הטוב בבן/בת זוגו, בדירה שהוא מתגורר, באוכל שהוא אוכל, בשוויגער שלו/שלה, בשכונה, בבניין, בעבודה, מול אירועים כאלה או אחרים שפוקדים אותנו. הכל עניין של חשיבה חיובית.
נסו לראות זאת כך: אדם בעל חשיבה חיובית משתווה לאדם עשיר עם כמה מיליונים בבנק, עם בית מפואר, אשה וילדים מושלמים.
לעומת זאת אדם עשיר עם חשיבה שלילית, משתווה לאדם אביון חסר כל, שכל מה שהוא עושה בחייו כולל הדברים הכי רציניים, קרי אשה וילדים, השתבש.
מסופר על חכם טיבטי שיום אחד נעלם סוסו כלא היה. ראו זאת השכנים ואמרו לשכנם: כמה חבל, איבדת את מה שהיה לך. האיש החכם אמר: מי יודע אולי טוב הדבר. מספר ימים אח"כ הופיע פתאום הסוס, עם סוסה ושני סייחים.
כמה ימים לאחר מכן רכב בנו של החכם על הסוס, נפל ונפצע ברגלו, ונעשה נכה. באו השכנים לנחם את האיש והוא רק חזר ואמר: מי יודע אם רע הדבר?
חלפו ימים ומלחמה פרצה. פקידי ממשלה הגיעו אל הכפר וגייסו כל בחור צעיר לקרב. רק את הבן של החכם לא גייסו, כיוון שהיה נכה…
הסיפור הזה לא מושלם מבחינתי. מפני שבסופו של דבר הכל מסתדר. הסוס חוזר עם שלושה סוסים נוספים והבן ניצל ממוות.
החכמה היא להמציא את סוף הסיפור גם אם הוא לא באמת קרה ולא באמת יקרה. החכמה היא לספר לעצמך את הסיפור.
4.
זיכרון ילדות ישן:
בילדותי השתתפתי במקהלה של הרב חיים בנט. מגיל שמונה עד שלוש עשרה. זו הייתה חוויית ילדות מדהימה שתרמה לי רבות. היינו מקיימים חזרה שבועית ומופיעים בכל מיני אירועים. גולת הכותרת הייתה תמיד להשתתף בהקלטת תקליט (אז לא היו דיסקים אלא קלטות ותקליטים).
כדי להקליט היינו יוצאים מחיפה במיניבוס לאולפני "קולינור" בתל אביב ואולפני "טריטון" בפאתי בני ברק.
הקלטה היא חוויה מדהימה. ויש לה השלכה לעתיד. אתה יודע שבניגוד להופעה שנעלמת ברגע שמסתיימת, הקלטה לעולם לא נמחקת (אני לא בטוח שכל הילדים חשבו בראש הזה. אבל זה הילד שהייתי).
ויום אחד (נדמה לי שזה היה בתקליט 7 של חיים בנט על השבת) הגעתי למקום המפגש בשעה שחשבתי שנקבעה, אך טעיתי בחצי שעה. לרעתי. ראיתי את המיניבוס נוסע, התחלתי לרוץ אחריו, אך הוא נעלם לי מהעין ואני נותרתי ברחוב. לנסוע לתל אביב לא הייתה אופציה מבחינתי. זה היה כמו לנסוע לחו"ל. שלושה אוטובוסים. מהבית לתחנה מרכזית חיפה, משם לתחנה מרכזית תל אביב ומשם ל"קולינור".
אולי גם הייתי עושה את זה אבל לא ידעתי שזה ב"קולינור" ופלאפון לא היה אז. חשוב שהדור הצעיר יבין איך חיינו אז. האוטובוס נסע ועד מחר אין לך עם מי לדבר בכלל.
עברו מאז שלושים ושמונה שנים. אני זוכר היטב את העצב הנורא. את תחושת ההפסד, האובדן, הפספוס. אני לא אופיע בחלק גדול מהתקליט, ואין לי שום דרך לתקן את זה.
ואז… החלטתי לעצמי שמזל שלא נסעתי. כי אם הייתי נוסע המיניבוס הזה היה מתהפך ואני הייתי מת. אין לי מושג איך נכנסה לי לראש המחשבה הזו. אני רק יודע שהיא הפכה לי ברגע את העצב העמוק לשמחה ותחושת הקלה. במקום לחזור הביתה כילד מאוכזב ושבור חזרתי בתחושה של בר מזל.
אז נכון שהמיניבוס לא התהפך בסייעתא דשמיא, וכל הילדים שבו שמחים ועליזים, אך זה לא שינה אצלי כלום כי אם א נ י הייתי שם… הוא היה מתהפך. ברור. ככה סיפרתי לעצמי, לא?!
5.
אני יודע שיהיו מי שיראו בשיטה הזו, הבל ורעות רוח, אך אלה יצטרכו להסביר לעצמם את שיטתו של נחום איש גם זו שנהג לומר על כל דבר "גם זו לטובה" ואת המשנה באבות ד', א': "איזהו עשיר? השמח בחלקו, שנאמר (תהלים קכ"ח, ב') 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך'".
ככל שאדם ישכלל את השיטה הזו, לפרש את חייו לטובה, כך חייו יהיו שמחים יותר, מאושרים יותר ונעדרי עצב. כמו שכתוב בתהילים ל"ד, י"ג, "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב".
ראיית הטוב, זה הסיפור כאן. אין זו חכמה לראות טוב כשהוא עומד לפנינו. הרי זה מובן מאליו ולא היה צריך פסוק בשביל זה. החכמה היא לראות אותו כשהוא נסתר. כשהוא אינו נראה לעין, ויותר מזה כשהמראה או התחושה העומדת לפנינו אינה טובה כי אם רעה. ברגעים אלה מי שמלמד עצמו לראות את הטוב, אלה יהיו חייו.
6.
אנשים מתמודדים עם מצבים כלכליים קשים, עם בעיות בעבודה, בבית, חינוך הילדים, בעיות רפואיות, וכאשר מתגברים עליהם – ולרוב מתגברים – האדם חש חזק יותר, מחושל יותר, אך יותר מכל – חי יותר. כי בלי רע אין מצב של טוב (ולכן נברא יצר הרע כי אחרת לא היה מושג של עשיית טוב), ובלי מלחמה אין שלום, ובלי מחסור אין שפע. העולם נברא עם ניגודים קיצוניים וכל עוד אנו נעים ביניהם ומתמודדים – אנו קרויים חיים.
כשמגיע נער שמתמודד עם בעיות חברתיות או לימודיות, לא פעם הוא ממורמר, כעוס, מלא בטענות על החיים ועל הקשיים הגדולים שלו. אחד הדברים שנכון לומר לו הוא, שבסופו של דבר בני האדם המשפיעים יותר – הם אלה שהתמודדו יותר. כי מי שחווה קשיים חברתיים – מבין מהם קשיים כאלה ויכול לסייע לאחרים, ומי שחווה התמודדות או מאבק – יכול לנהל התמודדות ומאבק – ומה לעשות, חיינו גדושים בהתמודדויות ומאבקים.
