"מי עושה יותר את תפקידו בעולם, זה שבטוח בהצלחתו או זה שאינו בטוח בהצלחתו?", זו השאלה ששאל בליל שבת קודש פרשת בשלח את צאן מרעיתו, רב קהילת 'תיקון שלמה' בעיירה לייקוד שבארה"ב, הגאון רבי משה המבורגר שליט"א.
הגמרא בחולין דף ז' מספרת: "רבי פנחס בן יאיר הלך לפדיון שבוין, פגע בו נהר בגינאי. אמר ליה: גינאי, חלוק לי מימך ואעבור בך! השיב לו הנהר: אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה, אני ודאי עושה! אמר ליה: אם אי אתה חולק, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם! נחלק לו הנהר…"
"לכאורה", שאל הרב במברגר, "מה תשובתו של רבי פנחס, הרי הנהר צודק! הנהר ודאי עושה ורבי פנחס ספק יצליח ספק לא יצליח?"
"חשבתי על הבנה פשוטה", הלהיב הרב את שומעיו והצית בהם אש להבה: "מי שפועל מספק הוא זה שעושה את רצון השם, יותר ממי שוודאי מובטח לו שמצליח.
"לפעול מוודאי הצלחה זו לא חכמה, הקב"ה חפץ שנפעל גם אם איננו בטוחים בהצלחתנו. המטרה היא לעשות רצון השם, תמיד. יהודי פועל בשביל לפעול, ההצלחה היא ביד השם וזה עצמו רצון השם".
ישבתי שם והרגשתי את הדברים חודרים לליבי, כביכול אלי מכוונים דברי הרב. "לפעול מספק זה יותר עשיית רצון השם, מפעולה ודאית".
בהמשך השבוע הבנתי שהקשיים הפיזיים והרגשיים הם חלק מהניסיון, ואפשר שהם המבחן והמטרה עצמה.
הגעתי ללייקווד עוד לפני שהסערה הייתה נראית באופק.
רקע: לפני למעלה מעשור שנים שלח המשגיח הגאון הצדיק רבי מתתיהו סלמון שליט"א, קבוצת אברכים מלייקווד לארץ ישראל ללמוד את דרך העבודה והסיוע שנותנים בארגון 'לב שומע' לבני הישיבות.
קבוצת האברכים הנמרצים ישבה בשעות הערב ליד המוקדנים, האזינו לתשובות, דנו והעמיקו. נסענו יחד לבתיהם של גדולי ישראל ובראשם לרבן של ישראל מרן הגאון רבי אהרן לייב שטינמן זצוק"ל.
מרן זצוק"ל בירכם בחום ועודדם להקים מפעל חינוך שכזה גם בארה"ב והתבטא: "החינוך זה עיקר המעשה, להעמיד דורות זה רק על ידי חינוך בימי הנערות".
עברו חלפו שנים, אך החלום טרם הגשים את עצמו.
מטרת הנסיעה היא הגשמת החזון, הקמת ארגון ממוסד בלייקווד, בתמיכתם של מרנן ורבנן שליט"א בארץ ישראל ובארצות הברית. הרי לבסוף 'סדנא דארעא חד הוא'.
סערת השלגים הכבדה שמנסה לעצור את המפעל הרוקם עור וגידים, כמו גם הרצון העז לחזור אל המנוחה ונחלה בארץ, כשהמחסום בנתב"ג רק העצים את חסרון הפת בסלו, הפכו להיות בעקבות דברי הרב המוקדמים, למטרה בפני עצמה. ההבנה שככל שהקושי גדול יותר, העשייה הופכת ליותר רצון השם.
ומחשבה נוספת: כמה האב, ריבון כל העולמים רוצה לחזור לביתו, לילדיו. ככל שהקושי נהיה גדול יותר, הגעגוע גדל ומתגדל. ככל ששכבת הקור והכפור הרוחני מעמיקים, ככל שהמחסום הולך ונסגר, הגעגוע גדל… והרי את זה באנו לתקן: לקרב בנים לאביהם שבשמים. השיבנו ד' אליך ונשובה…
יהי רצון שחפץ השם בידינו יצלח.
הנהר בלייקווד הפך לבן…
"אל תטעו: סערה זו תביא שלג כבד והיא תהפוך את הנסיעה למסוכנת בכל האזור", כך פתח ביום ראשון השבוע ראש העיר את מסיבת העיתונאים לקראת מצב חירום וסופת השלגים במדינות ניו-יורק וניו-ג'רסי. "התושבים צריכים להישאר בבית, לשמור על הכבישים פנויים לרכבי חירום ולתת למפלסות לעבוד כדי לשמור על כולנו, התושבים צריכים לעשות את ההכנות הנחוצות הערב".
ראש העיר הזהיר את תושבי העיר להימנע מנסיעה מכיוון שעוצמת הסערה תחמיר לאורך כל הימים הבאים. התחזיות האחרונות צופות כ-16-22 אינץ שלג (מעל חצי מטר) ותנאי סופה ברחבי הערים.
ההליכה ברחובות לייקווד המושלגים, העיר המכונה 'ירושלים של אמריקה' לאור מעצמת התורה שבה ואשר מוסיפה לגדול ולהתרחב עוד ועוד, הייתה הליכה כבתוך גלויה.
ההרגשה כמו כל עיר חרדית בארץ. בשנים האחרונות, כמו ירושלים המקורית, לייקווד גם היא הולכת ומתפתחת אף לפרוורי העיר, על אפם וחמתם של אלו שעינם צרה בהתפתחות היהודית והחרדית.
הילדים מאושרים ושמחים מהשלג, כל זאת בימים הראשונים, עד שהלבן הצחיח הופך לשחור כידוע…
באמריקה, הקורונה לא עצרה את הלימודים, השלג כבר עצר. אגב, גם מסכות לא תראו כאן, בלייקווד כמו גם בבורו פארק ואזורים אחרים אין קורונה… אומרים שהתושבים רובם ככולם כבר עברו את הנגיף. אי אפשר גם להתעלם מהקרבנות הרבים שהיו ועדיין ישנם ברחבי אמריקה.
קור מקפיא שורר בחוץ. הנהר בלייקווד הפך לבן… בתוך היכלי התורה, הישיבות הקדושות ובתי הכנסת, בוערת אש להבה: האברכים ובני הישיבות מחזיקי התורה ומקיימי העולם, עמלים ומתענגים בשעשועי התורה, כי הם חיינו ואורך ימינו.
