על כביש מודיעין בעמק הבכא

שעת לילה, כביש מודיעין 443. רבה של מודיעין עילית, הגאון רבי מאיר קסלר שליט"א, בדרכו עם זוג הורים להתייעצות אצל אחד מגדולי ישראל בבני ברק. באחד הסיבובים הרכב מקרטע. "יש פנצ'ר", אומר הנהג. הם יוצאים מהרכב אל הכביש החשוך, מחשבים את צעדיהם. אף אחד מיושבי הרכב לא רגיל בכגון דא.

לפתע עוצר רכב מאחוריהם, הנהג יוצא וללא אומר משחרר את הגלגל הרזרבי, בזריזות מדהימה מחליף את הגלגל ומחלץ אותם. רב העיר מביט בתימהון בצעיר הנמרץ, שלא נראה חרדי ואף לא דתי. 'מעשה חסד בכזו מסירות, זה חייב להיות אחד משלנו'… חושב הוא לעצמו.

לכשסיים הצעיר בעל החסד את מלאכתו ופנה חזרה לרכבו, שאלו הרב: "מה שמך?". "שלמה זלמן", ענה הלה בביישנות. הרב תופס בו, נותן לו חיבוק חם ולוחש באוזנו: "ידעתי, שלמה זלמן, ידעתי שאתה משלנו".

הצעיר נבוך, ולוחש חזרה לאוזנו של הרב: "נכון, הייתי"…

הרב מביט בעיניו, חיבוק נוסף ולוחש: "המעשה שלך מראה שאתה עדיין"…

"הלוואי"… לוחש הצעיר.

וכך, בצד הכביש הם משוחחים ומחליפים מספרים.

***

עברו כמה ימים. ערב שבת. בבית משפחתו של 'שלמה זלמן' באחת מהערים החרדיות מופיע רבה של מודיעין עילית ומבקש לדבר עם ההורים.

האב נראה נבוך והאם בוכה ללא הפוגה: "לא יכולנו, זה היה בלתי נסבל, הבושות, השכנים והקרובים… אני כבר שנתיים לא מעיזה לצאת מהבית"…

הרב יושב ומאזין, מחריש ומקשיב, כואב את כאבם ומרגיש את יגונם. לבסוף, משתמו הדמעות, הוא פונה אל האם השבורה ואומר: "את יודעת, כשאדם טובע בבריכה או בים, הוא נאחז בכל קרש הצלה ומסכן מאוד גם את מי שמנסה להצילו. הוא יכול מתוך חרדה להטביע את המציל יחד איתו. המציל חייב להיות חזק, עם כוח כפול, להחזיק את עצמו וגם להחזיק את הטובע ההיסטרי, שחייו תלויים לו מנגד…

"את, האם היהודייה, תפקידך להיות 'המצילה'. אסור לך לטבוע יחד אתו, תפקידך להחזיק אותו עם הראש מעל המים".

האם בדמעות, מתגעגעת… נפשה יוצאת. "הוא עוד מסוגל לחזור, לתקן?" שואלת היא, רוצה היא ב'שלמה זלמן' שמבקש יד לשבים, לנסות ולתקן.

"ערב שבת עכשיו", אומר הרב, "ואנו מזמרים: 'מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה, קוּמִי צְאִי מִתּוךְ הַהֲפֵכָה, רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא, וְהוּא יַחֲמול עָלַיִךְ חֶמְלָה'. לכאורה צריך להיות כתוב הפוך: רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא, ובעקבות כך: קוּמִי צְאִי מִתּוךְ הַהֲפֵכָה!"…

"כנראה", מסביר הרב, "שלפני הכל צריך לצאת מהַהֲפֵכָה. רק אחרי שיוצאים, מבינים שהיינו בְּעֵמֶק הַבָּכָא"…

בליל שבת ישב 'שלמה זלמן' במקדש המלך, מחובק ושר מחדש: "הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ עַמִּי".

ובזוהר: "בגלות אדום יבקש הקב"ה להתכבד בעולם ולבוא הוא בעצמו להקים את המטרונית ולנער אותה מעפר. אוי למי שייקרה לפניו שעה שיאמר, "התנערי מעפר קומי שבי ירושלים" (זהר שמות ז, א). "אמר ר' יוסי עתיד הקב"ה להכריז על כנסת ישראל ולאמר התנערי מעפר קומי שבי ירושלים. כמי שאוחז ביד חברו ואומר התנער, קום. כך הקב"ה יחזיק בה ויאמר התנערי, קומי".