את הסיפור שמעתי ממו"ר ראש ישיבת פוניבז' הגאון הגדול רבי חיים פרץ ברמן שליט"א:
סיפור בן מאה שנה.
הסבא, מרן ראש ישיבת פוניבז' הגאון רבי דוד פוברסקי זצוק"ל, נולד בעיר ליובאן שברוסיה, ומכל עשרות ואולי מאות ילדי היהודים שגדלו שם, הוא וחבר אחד נוסף היו היחידים שיצאו שומרי תורה ומצוות.
את הסיבה לכך סיפר מרן הגאון זצוק"ל. היה זה בתקופת ההשכלה שהשתוללה במלוא עוזה, השפעתם של המשכילים הייתה בעיקר דרך ספרים שהפיצו בספריות הערים, העיירות והכפרים. גם בעיר ליובאן הצעירים קראו בהם והדבר נתן את אותותיו בהתרחקותם מחיק היהדות.
כשההורים ראו את השפעתם הקלוקלת של הספרים, הם אסרו על הנערים לקרוא בהם. הנערים החלו לקרוא בסתר והתוצאה הייתה בהתאם, רח"ל.
כשר' דוד הגיע לבגרות, הציע לו אביו: "בא נלך יחד לספרייה". כך צעדו האב והבן לבחור ספר. הם הגיעו למדף ספרי המשכילים ואביו אמר לו, "בא תבחר לך ספר". דוד הצעיר בחר לו ספר מְאוּיָּר שמשך את העין וכך הם שבו הביתה. אביו שלח אותו לקרוא את הספר…
למחרת, אביו קרא לו ושאל אותו איך היה הספר, האם היה מעניין? "כן", ענה דוד. "מה מסופר בו?", דוד הצעיר סיפר לאביו לפרטים: "מסופר איך רב העיירה לקח שוחד ומכר את ערכיו ותלמידיו, עוד ועוד לגלוג על הרב וצביעותו"…
אבא שאל את דוד הצעיר: "האם הסיפור הוא אמיתי?"
– "לא", ענה דוד, "הוא דמיוני".
-"האם אפשר לספר אותו גם על הכומר או כל אדם אחר?"
-"כן", ענה שוב.
-"אם כך", שאל האב, "מדוע מי שכתב זאת, כתב זאת על הרב, ולמה?"
-ענה הבן: "כי כנראה הוא שונא את הרב ויש לו חשבון אתו, הוא רוצה שכולם ישנאו את הרב".
– "ומה דעתך? כדאי לקרוא את זה? אתה גם רוצה לשנוא את הרב?"
-"ודאי שלא", ענה הבן, "מה, בגלל שיש לו חשבונות עם הרב, אני צריך לשמוע את זה?"
לימים סיפר מרן ראש הישיבה זצוק"ל, כי אותם ספרים לא עניינו אותו יותר. בו בזמן שחבריו הושפעו מהספרים הוא הלך לישיבה וגדל לראש ישיבת פוניבז'.
***
חינוך אמיתי הוא כזה שמשפיע לעומק, כזה שנותן לחניך כלים לקחת אחריות על עצמו, לדעת לקבל החלטות נכונות לבד בבגרותו.
הדרך לעשות זאת היא בהסברה, לא רק מה לעשות אלא גם לַמָּה לעשות. ילד שלומד לא רק מה, אלא גם מדוע החינוך שלו יהיה פנימי. חינוך צריך להוביל לדפוסי חשיבה נכונים.
ילדינו לעולם לא יהיו קרובים אלינו 24 שעות ביממה, הם יפגשו חברים ואנשים שונים לאורך תקופת בגרותם. בגיל מסוים ההשפעה החברתית והסביבתית תהיה חזקה מאוד עליהם, לפעמים אף יותר מאתנו. מה שיגרום להם לשמר את הערכים שהם למדו וחונכו בבית יהיה העומק שהחינוך חדר לרגשותיהם ולנפשם.
הדרך לעשות זאת היא על ידי שיבינו בשכלם את הרציונל העומד מאחורי ההחלטות שחינכו אותם, כך זה ייהפך להיות חלק מהם, מאישיותם.
נכון, הכי קל שיקבלו את דברינו ללא שאלות, אך גם לזה צריך לחנך. והדרך לכך היא ללמד אותם לַמָּה הם צריכים לקבל את דברינו ללא שאלות.
אולם כפי שאנו כמבוגרים לא מוכנים לקבל מה שאומרים לנו לעשות ללא הסבר, כך גם מתבגר שלא למד בילדותו להבין שלהוריו יש כוונה, תבונה ועומק בחינוך ובאמירות שלהם, יהיה לו קשה לקבל זאת בבגרותו.
מה עושים? האם צריך להסביר להם כל פעם? האם זה בכלל חינוכי להסביר לילד?
***
כשאפשר להסביר, כדאי להסביר והיטב מה הם הדברים העומדים מאחורי תפיסת החיים הנכונה ומה ההיגיון הפנימי שעומד מאחורי הכללים שנאמרו להם לנהוג לפיהם. מספיק מדי פעם שהחניך יקבל הסבר עם תובנות מעניינות לחיים על מנת שילמד כי את החינוך שקיבל כדאי לשמר.
יתירה מכך, הדבר ייהפך להיות חלק מאישיותו, חלק מאורח חייו, הוא ילמד את דפוסי החשיבה הנכונים. ככל שהוא ילמד לראות את הדברים בעיניים של מבוגר, כך הוא יפנים אותם יותר.
אחת הדרכים הטובות להפנים אצל ילד תובנות חינוך היא על-ידי תובנת עומק שלא חשב עליה. כשזה ייעשה על ידי סיפור מקרה שלא קשור אליו ברגע זה או שאין לו נגיעות. כשישמע את הרעיון העומד מאחורי הדברים, הוא יסיק גם למקרים אחרים, שהמחנכים שלו יודעים מה הם עושים.
פרט נוסף הסיפור הנ"ל מלמד אותנו: לפעמים אפשר וכדאי לתת לילד להסביר לבד, לעודד אותו להבין מעצמו ולהסביר.
מעל הכל: ככל שילד יחווה קשר טוב יותר עם הוריו, יראה בהם דוגמה טובה, הוא ייתן בהם אמון מוחלט שההחלטות שלהם לגביו הם מדאגה אך ורק אליו.
