כשמוטי שמע מי הר"מ של הבן שלו בישיבה, הוא היה בהלם. הוא שאל את בנו שוב ושוב עד שהשתכנע שהגאון ר' אברהם זהו אכן אבריימי, חבירו לספסל הלימודים. הם למדו בישיבה יחד, אבריימי ומוטי, הם תמיד היו די שונים. בעוד מוטי היה מהמוכשרים, אבריימי (הגאון ר' אברהם), לא בלט בכישרונותיו. כשהגיעו לכולל הם למדו חברותא כשבשלב מסוים אבריימי עזב…
בערב, מוטי אמר לרעייתו: "לא שאני לא מפרגן לו, אני פשוט לא מבין איך אני נשארתי מוטי, מאחור וללא שום תפקיד, אני הרי הייתי יותר טוב ומוצלח"…
רעייתו הזכירה לו: "אתה לא זוכר שראש הישיבה התקשר אליך להציע לך לתת שיעור… אמרת שאתה לא מתאים ולא מספיק… בבוקר סיפרת לחברותא אבריימי על ההצעה, הוא ניסה לשכנע אותך, גם אני ניסיתי, אבל אתה אמרת שאתה עדיין לא בשל לתת שיעורים…
"אשתו של אבריימי סיפרה לי, הוא הרגיש לא נעים לומר לך. בערב הוא התקשר לראש הישיבה להציע את עצמו, וביקש תקופת ניסיון, הניסיון ממש הצליח, מאז עברו כמה שנים"…
מוטי התקשה להאמין: "אבל אם אני לא הייתי ראוי… הוא…", מוטי נזהר מלדבר רכילות והתכנס בתוך עצמו.
***
כולנו התפללנו וייחלנו לשנה טובה, פעמים רבות השנה המוצלחת מוכנה וממתינה לנו, רק שנעז לקחת אותה.
ביטחון עצמי הוא בעצם תעוזה. התעוזה היא המפתח להצלחה ולפריצת דרך בחיים, ככל שאדם מעז יותר, כך הוא מתקדם יותר.
חוסר תעוזה מונע מבחור צעיר, למשל, לגשת לעמוד או לעלות לתורה, ותירוצים לא חסר. החיים והאינטראקציה עם אנשים מאתגרים ללא הרף את התעוזה שלנו. האם אנו מעזים לשאול בשיעור? לחלוק ולהביע דעה עצמאית? כך אנשים יגלו את ייחודיות המחשבה שלנו, או שנעדיף למצוא תרוץ למה עדיף לשתוק…
מה הם בעצם המחסומים שגורמים לנו להיתקע ולא לקחת בשתי ידיים את ההזדמנויות להצלחה?
***
יוסי לא העז לקבוע חברותא, ובוודאי שלא לדבר בציבור ולמסור חבורה, יוסי הרגיש שהוא מסוגל ליותר, אך מבפנים הוא הרגיש חסום, או אז גמלה בליבו החלטה לבקש עזרה.
יוסי גדל בבית טוב, אוהב ואיכותי. הוא היה ילד תפנוקים והמשפחה כולה חגגה סביבו, הם פשוט אהבו אותו. בשלב מסוים יוסי גדל והחלו לדרוש ממנו, הוא הרגיש שאיבד את חינו. הביקורת שקיבל על מעשיו הייתה קשה ויצרה בקרבו תחושה שכבר לא אוהבים אותו. הוא לא ידע אם זה משהו מסוים שהוא עשה לא טוב. החשש ממה שיאמרו עליו ושלא יקבלו אותו כפי שהוא, גרם לו להסתגר בעצמו.
כל מילת ביקורת הפכה לאיום על הקיום שלו. כל מבחן ציבורי ערער אותו ויצר תחושת סכנה ואיום על האמון והאהבה של הסובב בו. הוא העדיף להתכנס אל תוך עצמו ולא לקחת סיכונים, הכל כמובן נעשה בתת-מודע כשהחרדה מקננת לה מעבר לפינה…
הכי טבעי היה לנסות לעודד אותו: 'עזוב, אתה יודע שאתה מוצלח ולא צריך להתייחס למה שפלוני אמר לך'… מילות עידוד כאלו אמנם יכולות לתת תמיכה מסוימת, אך לא יצליחו לשנות את החשיבה הפנימית של יוסי על עצמו.
איך משתחררים?
ישנם שני שלבים בהם ניתן להשתמש כדי להסיר חסמים המושרשים עמוק בקרב האדם.
הנפש, כמו המערכת החיסונית של הגוף, אינה מאפשרת לגופים זרים לחדור לתוכה. הגוף יכול לפתח לפעמים אלרגיה מסוכנת עד כדי הרס עצמי. ישנם כמה דרכים ללמד את המערכת להבין שהחומר האלרגני אינו מסוכן. כך גם בתחום הנפש ישנן דרכים שונות ללמד את הנפש להתמודד עם מה שנראה כסכנות, וזהו השלב הראשון, היכולת לחדור אל הנפש על ידי דרכים עוקפות שלא יתקלו בהתנגדות מובנית שיש לכל אדם כחלק ממנגנוני ההגנות שלו על נפשו.
א. בגיל צעיר, להורים יש מפתח כניסה מיוחד, מילים של הורים יכולות להשפיע רבות על הביטחון והמוכנות לנטילת סיכונים. מילות עידוד של ההורים הן כחלק מהגוף עצמו, ככל שהאהבה והאמון מובנים חזק וללא תנאים, כך יוכלו ההורים לחזק את התעוזה והביטחון.
ב. בבגרות, האדם עצמו יכול להגביר את הגירוי, ממש כמו באלרגיה. ככל שיחשוף עצמו באופן מבוקר ועקבי, כך ילמד עצמו להעז ולקחת סיכונים. התהליך חייב להתבצע באופן סדיר.
מומלץ לעשות זאת יחד עם אדם המבין את התהליך, אדם שאפשר להיוועץ בו ולתת בו אמון, וכך ניתן להתקדם ולהגיע לפסגות.
איש ייעוץ היודע את מלאכתו, יעדיף לשאול ולא לעודד. משום שאדם שחווה ביקורת או פגיעות, מילות של עידוד, אולי יעודדו אותו חיצונית, אך הן לא יגרמו לשינוי והעצמה פנימית. בחור שנפגע מחבר, במקום לעודדו, עדיף שנשאל אותו שאלה, למשל: "האם הפוגע חושב כמוך? יש בו את המעלות שלך?" מנגנון החיסון של האדם שלא מוכן לקבל מחמאות, מחשש לזיוף, יהיה מוכן לקבל שאלות שיעוררו אותו עצמו לחשיבה נכונה על המעלות שלו והפרופורציה של הביקורת שקיבל.
***
השלב השני:
לאחר שהבנו את מנגנון החסימה והדרכים לחדור אל תוכנו, עלינו להתמקד בשלב ההעזה. לכל אדם בוגר ישנן החלטות שקיבל בעברו, כאלו שיצרו מפנה בחייו. כדאי לחשוב על ההחלטות האלו מה הכוחות שעזרו לקבל אותן, ולהבין שזו הדרך להתקדם להצלחה, כי ככל הנראה נקודות הציון להצלחה ולפריצה של האדם את מסגרותיו נמצאות שם.
המחשבות שלנו הן המעצורים שפעמים רבות אינן נותנות לנו להתקדם. ניקח לדוגמא ונתבונן מה הם הסטנדרטים שלנו, אותם הדברים שלדעתינו אנו חייבים שיהיה לנו בחיים, הן הרוחניים והן הגשמיים, וניווכח שמה שאנו חייבים יש לנו, כי בתחושתנו איננו יכולים בלי זה.
מצד שני, יש דברים שאנחנו מאד היינו רוצים שיהיו לנו, אך אותם אין לנו לרוב. לא אחת אם נשנה תפיסה ונחליט על דבר מסוים שהוא עובר מהרשימה של הדברים 'שאני רוצה' לרשימת 'החובה', לפתע הם יתגשמו. אנו למדים מזה שכאשר לאדם ברור שיש דברים שבלעדיהם אינו יכול להתקיים הוא יעשה כל מאמץ ולא יבחל במאום כדי שיתקיימו, וזו רק דוגמא אחת מני רבות היאך האדם עצמו בשינוי דפוסי החשיבה שלו קובע את איכות חייו.
המנגנון נמצא בתוכנו וכל שנדרש הוא הפניית הזרקורים אל עבר הנקודות הנכונות. "לא בשמים היא ולא מעבר לים… כי קרוב אליך הדבר מאד".
צילום: שוקי לרר
