הוא היה בחור כישרוני ומבין בכל תחום, בחור פיקח. שאלתי אותו למה הוא חושב שזו התוצאה. "אתה בעל כישרון אתה יכול", שאלתי. הוא ענה שהוא לא יודע, הוא חולם בשיעור. "האמת זה לא כל כך מעניין אותי, מה אני יכול לעשות".
***
המשכנו לשוחח, בין הדברים הוא סיפר שהוא לומד שחיה. שאלתי אותו, "מה גורם לך להצליח בשחיה, מה נותן לך את הכח?"… הוא ענה לי: "זה משהו אחר, אתה מבין, אני יוצא עם חברים בבין הזמנים כולם יודעים לשחות, אני מדמיין איך זה יהיה כשנצא בפעם הבאה לבריכה ואוכל גם אני לשחות כמו כולם, בעמוקים"…
הייתה שתיקה, נתתי לו לחשוב, הוא הביט בי, היה נראה שירד לסוף דעתי…
"תראה", פתחתי, "תתאמן על הדמיון, תתחיל לדמיין את עצמך עומד בסוף הזמן, עושה סיום על המסכת. תדמיין את ההורים שלך עומדים ובוכים מהצד, את החברים עומדים לצידך, את הגאווה, את הניצחון, את ההצלחה. תדמיין לפרטים. תדמיין את זה בצבעים, את האורות, שוחה בעמוקים"…
***
הקשר נותק, למעלה מעשר שנים. לפני שבוע הוא התקשר. "שלום הרב, מדבר… אני עושה סיום", הוא אמר בקול סדוק.
קרנתי מאושר. "איזה יופי, על איזו מסכת?" שאלתי.
"הרב, אני עושה סיום הש"ס!"…
"אני לא מאמין!" הגבתי, "את זה לא דמיינתי".
"הרב, אני דווקא כן דמיינתי… לפרטי פרטים"…
הייתי שם ולא האמנתי, "לא תתנשי מינן לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי"…
"אמנם התבונן עוד שכמו שהזריזות הוא תולדת ההתלהטות הפנימי, כן מן הזריזות יולד התלהטות. והיינו, כי מי שמרגיש עצמו במעשה המצוה כמו שהוא ממהר תנועתו החיצונה, כן הנה הוא גורם שתבער בו תנועתו הפנימית כמו כן, והחשק והחפץ יתגבר בו וילך. אך אם יתנהג בכבדות בתנועת איבריו, גם תנועת רוחו תשקע ותכבה. וזה דבר שהניסיון יעידהו" (מסילת ישרים, פרק ז').
