הייתה זו שעת לילה מאוחרת. בית המדרש של הישיבה כבר כמעט התרוקן מלומדים. אברימי ישב בפינת בית המדרש, מהורהר וטרוד. הייתה זו מועקה פנימית עמוקה שהטרידה את מנוחתו.
הוא לא לגמרי ידע להסביר במילים מה מפריע לו, אך היה ברור שזהו דבר משמעותי ועמוק. הוא כבר החליט כמה פעמים שעליו לדבר עם אחד מאנשי הצוות בישיבה אבל בדרך כלל לא היה לו אומץ לקום ולפתוח שיחה. גם כשכבר אזר אומץ הוא לא ממש מצא פינה שקטה בה מתאים לגשת ולדבר.
***
מחשבותיו הנוגות של אברימי נקטעו בפתאומיות. אל בית המדרש נכנס זקן הדור פנים. עיניו מהפנטות ופניו מאירות. הוא ניגש אל אברימי, הביט לתוך עיניו ואמר לו: "בא אחרי"…
אברימי הרגיש שאין לו ברירה. הוא נעמד והלך בעקבות האיש הלא-מוכר.
הזקן פתח דלת צרה בצד בית המדרש, דלת שהובילה לגינה יפה ומוארת עם ספסל נחמד. המבוגר התיישב על הספסל והזמין את אברימי לשבת. בעוד אברימי נענה להזמנתו של הזקן והתיישב על הספסל, הוא שם לב כי הוא שומע ציפורים מצייצות. לרגע חלפה בראשו מחשבה, 'הציפורים לא אמורות לישון עכשיו?!'
היהודי הדור הפנים לא נתן לאברימי לשקוע במחשבות על ציפורים וציוצים, הוא הביט בעיניו ואמר: "אתה עצוב אברימי, עצוב לך בפנים".
אברימי שתק. הוא הרגיש מהופנט. הזקן הביט בו בעיניים אוהבות וחייך.
"למה בעצם?", שאל הזקן ולא המתין לתשובה. "אתה מרגיש לא שלם וגם לא מחובר", פסק.
"כן, זו ההרגשה המדויקת", חשב אברימי. הזקן ממש קרא את מחשבותיו.
הזקן נגע בעדינות בכתפו של אברימי ושטף של דיבור החל לצאת מפיו, ממש ללא שליטה.
"זה כמו נדנדה, פעם אני מרגיש למעלה ופעם למטה… לפעמים אני מצליח להתפלל בהשתפכות הנפש, אני מרגיש קרבת השם. אבל לפעמים אני לא מרגיש כלום, אני בקושי מצליח להתפלל, בוודאי לא מצליח לכוון. אני מאוד משתדל ללמוד טוב, לפעמים אני מצליח ומסתובב עם תחושה נהדרת אך לפעמים אני מרגיש שראשי נסתם. לומד במאמץ ובקושי מצליח להבין… מרגיש רחוק… שלא לדבר על התמודדויות החיים…"
אברימי הרגיש שהזקן הבין אותו היטב, הוא הרגיש סלעים שנגולו מליבו, בעצמו לא הבין עד היום את הרגשות שזה עתה נתן להם ביטוי.
הזקן חייך חיוך מבין ושאל: "אברימי, עבודת השם היא ברגש או בשכל?".
- "גם וגם". ענה אברימי, ולאחר מחשבה הוסיף: "ודאי שלרגש בלי שכל ובלי הבנה אין משמעות. רגש לבד הוא לא כלום".
- "וכשיש רק שכל?"
- "זה גם טוב. העיקר הוא עבודת השם, הרגש מוסיף חיבור".
- "וכשאתה – אברימי – עובד את השם, ללא רגש, זה מפריע לך?"
- "ודאי. זה בדיוק מה שאמרתי קודם, מאוד קשה לי להרגיש מנותק".
הזקן עצר לרגע. נותן למשפט האחרון של אברימי להדהד.
"בא נחדד יחד את הדברים", אמר המבוגר לאחר שתיקה של מספר רגעים. "האם נוכל לסכם שעיקר עבודת השם נעשית מתוך הבנה ושכל ואילו הרגש הוא כמו המלח שמוסיף טעם באוכל אבל הוא אינו העיקר?".
אברימי חשב לרגע ואז הנהן לאישור. "כן. זה הגיוני".
"עכשיו תראה מה קורה לך", אמר המבוגר בחיוך, "אתה מרגיש בנדנדה. לא בגלל שאתה לא מבין במה אתה מחויב או כיצד יש להתפלל וללמוד. אתה מרגיש כך רק בגלל הרגש. נותן הטעם הצדדי. בגלל שאין לך אותו בכל זמן, יורד לך החשק בתפילה ובלימוד".
"נכון", אמר אברימי, "אבל… אני אוהב להרגיש. זה נותן לי את כל הטעם בעבודת השם".
"זו בדיוק הבעיה", אמר הזקן ופניו התרצנו פתאום. "אתה צריך להחליט את מי אתה עובד, את אברימי או את השם…"
אברימי הופתע "מה? עד כדי כך?"
- "כן. כך היה בדיוק בחטא העגל. אנשים לא הסתפקו בלעבוד את השם כמו שהשם ביקש. הם רצו רגשות! הם רצו להתקרב אל השם במופעי רגש ריקודים ומחולות, לשיר בדביקות… כי חג להשם מחר".
- "אני רוצה להבין, לעבוד את השם ברגש זה 'חטא העגל'?!"
- "כן, אם זה בלי קבלה וקיום דברי השם ככתבם, כדרישתם וכלשונם. אם מקיימים את דברי ד' בצורה נכונה יש מקום להוסיף רגש, אבל גם הוא חייב להיות בשליטה".
- "וואהו", אברימי נדהם. "אם כך, אני מבין שבגלל הרגש שאני כל כך חושק בו, התפילה שלי לא היתה תפילה וקיום המצוות לא נעשה בשלמות. כשאין לי רגש אני לא מתחבר בו בזמן שאסור שחיסרון הרגש יפריע לחיבור ועשיית רצון השם כרצונו ולא כרצוני".
- "בדיוק!" אמר הזקן והוסיף: "בבנין המשכן יש משפט אחד בולט שחוזר שוב ושוב: 'כאשר צוה ד' את משה'. זה היה התיקון לחטא העגל. לפני הכל תעשה את רצון ד', אחר כך תכניס רגש לרצון ד'. אחרת אתה עובד את עצמך ועל עצמך".
***
אברימי הרגיש כאב ביד, הוא ניסה להבין מדוע… לפתע הרגיש יד על כתפו, זה היה מוישי החברותא. "מתחילים שחרית…", הוא לחש.
אברימי התעורר עם טעם מתוק בפה ויד כואבת שנרדמה, כי עליה הניח את ראשו כשנרדם על הסטנדר…
