אלול פלצות של אהבה?
חודש ‘אלול’ זה פלצות. של ממש.
אתה הולך על חוף הים, השמש מחייכת אליך בנעימות, מחממת את הלב. עוד מעט והיא מחבקת את קו המים האחרונים לפני שהיא נעלמת, אוגרת כח ותקוה ליום הבא שיאיר עליך.
ציוצי הציפורים, השחפים, השלדגים וכל מיני בעלי כנף-הרוח חגים מעליך, קוראים לך בשקשוק כנפיהם לדאות יחדיו אל מרחבי השמים, חופשי מרעבון תאווני, ואתה המום ונדהם מהמחווה השמימית שעטה עליך פתע בחסדו יתברך, ואתה אחוז פלצות מגודל הרגע. וואו! איזו חוויה נפשית. וואו! איזה רגע מדהים.
פלצות!
ה’ יצר רגעים כאלו בטבע, איתם אתה מתרומם לניגון חרישי בחיק הטבע האופף את כל כולך, ונשמתך אז כמהה לדבר גדול. גדול מאוד. מיהו זה ואיזהו הגדול כל כך. האם אין זה מי שהשמחה במעונו תמיד, עוז וחדווה במקומו, וממקומו הוא נפנה ברחמים, מביט עליך ומחבק אותך בשם ‘אלוקים’ בגימטריה ‘הטבע’ שהוא ברא באהבה?
גם בעולם התוכן היהודי, לא רק בטבע, ברא ה’ זמנים כאלו. מרוממים. פלצות אחזתני!
במחרוזת מעגל השנה היהודי, מועדים וזמנים, חגים וימים טובים, ברא ה’ מועד של אהבה וחשק. זמן של הכלה. מועד של שייכות. רגעים של חיבור. תקופה של אהבה. אלול מזל בתולה. חודש של דיבוב והתעלסות באהבת ה’. אני לדודי ודודי לי. אלול!
פלצות אוחזת אותנו מגודל הרגעים, הנעלים, המרוממים, המחממים את הלב, המדבררים את הנפש, המכווננים את הנשמה, לגודלה. המאדירים את האני המנהל שלי, הבוחר, את רוח האדם, “רוח האדם באדם הוא האדם” (הגר”א), ומדי שנה בשנה, אנו עומדים המומים, אחוזי פלצות עמוקה, אל מול יפי הבריאה שה’ ברא. בריאת חודש אלול!
אלול! זועק שליח הציבור בשבת מברכים החודש. ומקול הקורא חודש אלול, קָדַשׁ אֱלוּל, והוא הולך ונקדש, ומזהרורי קדושתו ומנעימת שיר יפי נשמת הגותו ורעיון דעת אותו, אנו מתקדשים והולכים ופרים ורבים ומתגדלים ונעים במעגלי ספירלה אל על, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ונהמה פורצת מליבנו, האח! אלול!
ועינינו מאירות כשמש מחממת כל לב, וכירח הנושק לנו בלילה מלא המזכיר לנו את חידוש אומתנו וחידוש עצמיותנו, האומתית והאינדיבידואלית, ואנחנו אחוזי פלצות לנוכח האור הנפלא והנוצץ שזהרוריו נשפכים כמו פלג מים היורד מלמעלה ומחליק בשלווה סטואית אל תוך ליבנו, ואנו מברכים “שתחדש עלינו את החודש הזה, אלול, לטובה ולברכה… לששון ולשמחה, לישועה ולנחמה…”
—
אך מה היה לו לירח, פתע אסף נוגהו, ומה היה לה לשמש שקיפלה פתאום זרועות קווי אורה אל תוך עצמה והתכנסה מפוחדת? האם הוא, הירח, פוחד מאלול? האם היא, השמש, רועדת מחודש הרחמים והאהבה?
אמור לי ירח. כעת. מדוע אספת נוגהך? אימרי לי שמש, כאן ועכשיו. למה התכנסת לתוך עצמך פחודה? האם לא ‘אלול’ הכריז שליח הציבור או שמא טעה בלשונו וקרא “חודש הדיכאון”? אמרי לי! אמור לי! לאלתר!
לא, אומר הירח, והשמש מחזיקה מחרה אחריו, לא. לא ידענו מה קרא שליח הציבור, רק הסתכלנו על ההוא בבית הכנסת, שבקרוא שליח הציבור את קריאתו, ההוא זעק ‘אוי פלצות’ ופניו קדרו כשולי הקדרה והיו נראים לנו כמו שד העולה מן החשכה מחפש אריה להתקוטט עימו בכעס. והדיכאון הזה אותו הביעו פניו של ההוא, השחירו את שולי גלימתנו. אני נאספתי והיא התכנסה. אבל האם ההוא טועה? היינו צריכים להיסתכל רק עליך אולי?
בדיוק כך. הוא חשב פלצות של דיכאון, ופשוט טעה, הסתכלו נא עלי. אתם רואים את הפלצות שלי?
וואו! איזו אור הקרנת השמש פתע, ואיזה נוגה עולה ממך הירח. ההבנתם נכונה, אכן פלצות של גודל ותקוה, פלצות של טראומת אהבה. האני לא יכול להכיל את הרגע הזה של גודל האהבה. הוא לא מכיל אותה. מתפלץ! פלצות!
בני ירושלים! בנות ירושלים! החזיקו חזק את פלצות האהבה שלא תחמוק, שהדוד לא יברח. חיפשתיו בשווקים וברחובות כל השנה ולא מצאתיהו. אבל הנה הוא כאן. עתה. הוא קרוב!
אני לדודי ודודי לי, ושלי.
אבל מי זה אתה המדבר אלינו, הקורא לנו ומאיר את עינינו שלא ניטעה בההוא?
אני? מי אני?
אני חודש אלול! חודש פלצות האהבה!
(מתוך בלוג "רשימות תורניות – אשר מורסקי" https://www.soulology.co.il/)
